חן ברגיל/אישי

בני הצעיר, שקד, אוהד שרוף של מכבי חיפה. הוא ממשיך מסורת כמו אחיו הגדול תומר, כמוני (אמא שלו) וכמו סבא שלו, אברהם, שהתחיל את כל השיגעון סביב הירוקים.

שקד בן 14.5 ומאז ומתמיד אהב לצפות במשחקים וגם לשחק, הוא משחק בנבחרת של מועצה אזורית אשכול.

בבוקר ה-07.10 התעוררנו כולנו בחרדה מפיצוצים וכריזת צבע אדום בביתנו שבנירים. לחרדתנו גילינו שאלה, האחות של שקד בת ה-17, נמצאת מחוץ לבית והיא בתוך מיגונית. רמי מהר נסע אליה, וכשהגיע למיגונית התברר להם שהם נמצאים בתוך קרב של חיילים מול מחבלים. שעתיים שלמות רמי ואלה חיכו במיגונית, ללא נעילה, ללא הגנה אמיתית ממחבלים. בינתיים שקד, אני, תומר וחברתו לירן (שבמזל ישנו בבית שלנו ולא בשכונת הצעירים, שם המחבלים הרסו ושרפו כליל את כל הבתים), חיכינו בממד והתפללנו שהם יוכלו כבר לחזור אלינו. אף אחד לא שיער את השואה שקרתה בינתיים בחוץ. במזל/נס משמיים רמי ואלה חזרו אלינו. הצטיידנו בסכיני מטבח, פירקנו את ידית הממד וישבנו בדממת מוות. לפתע התחילה הפסקת חשמל, מזל שלפני כן סגרנו את כל התריסים החשמליים שלנו...

הפסקת החשמל נמשכה לאורך כל השהות שלנו בממ"ד, מאחר והמחבלים פגעו בכוונה בפילר החשמל. מתוך החשכה, שקד נזכר שבמדף מכבי חיפה שלו יש מנורת לילה על סוללות. בין הצעיפים, הנעליים עם חתימות השחקנים, המדים של מכבי חיפה עם שמו ועוד מנורה חשמלית, עמדה המנורה הקטנה הזו, ששקד קיבל במתנה לפני כמה שנים. המנורה נתנה לנו אור קטן ותקווה קטנה שאולי עוד נצליח לצאת מהממ"ד כולנו יחד, בחיים. ההודעות מהחברים היו מבעיתות. ואז המחבלים הגיעו אלינו הביתה. הם ניסו לשבור את הדלת והחלון ולא הצליחו ואז רצו לבית של השכנים והרסו אותו כליל. שמענו אותם צועקים וליבנו החסיר פעימה. רק אחרי 10 שעות הגיעו סוף סוף החיילים  והרבש"צ הגיבור שלנו וחילצו אותנו מהבית. נחרדנו כשיצאנו מהבית. הכול היה נראה כאילו מלחמת העולם השלישית פרצה בנירים, גם הרכב שלנו היה מנופץ ובכל זאת עלינו עליו ונסענו למקלט גדול, בו יוכלו החיילים לשמור יחד על כולנו.

מתוך הייאוש, צחקנו לנו שבאותם רגעי חרדה בממ"ש, קרה לנו נס מנורת מכבי חיפה.