.png)
מאת: יצחק הברמן.
קשה לזכור עוד קבוצה שהצליחה להעמיד שני דורות של כדורגלנים בכמות שיש לחיפה. לא פחות מ-9 זוגות אבות ובנים שיחקו במכבי חיפה, והדברים אמורים רק לגבי הקבוצה שמשחקת מקום המדינה.
זכות ראשונים שמורה לאבא אוטו שלפנברג ז"ל ולבנו, שמעון, שלימים החליף את שם משפחתו לשנהר. אוטו נחשב לכוכב בזכות עצמו , בשנות הארבעים ותחילת שנות החמישים. ותיקי הקבוצה דאז, ידעו לספר כי שחקן זה הפך למנהיג של ממש במגרש ומחוצה לו, וידע לנווט את חבריו עד שהוגשם החלום הגדול: העפלה לליגה הראשונה.
אוטו ושמעון שלפנברג
גם כשפרש משדה המשחק נותר קשור למכבי חיפה ומספר פעמים אף הוזעק לאמנה בעתות חירום. היו אלה ימים שמאמנים בכירים ומנוסים חששו ליטול על עצמם אחריות לגורלה של קבוצה עולת ימים שלא רבים נתנו לה סיכוי לשרוד בגוב האריות.
לבנו, שמעון, לא היה קשה ללמוד את היסודות ה"יקיים" מאביו. היותו שחקן טכני לא עשתה אותו לדמות יוצאת דופן בגלריית הכוכבים שמכבי חיפה הציגה בתחילת שנות השישים. הבן למד מאביו 3 דברים בסיסיים: יושר, הגינות ועבודה קשה בשטח. בעבור אלה היו השניים מוכנים להפוך עולמות ובלבד שלא לסטות מעקרונות דרכם.
הצמד לבית שלפנברג ייזכר במכבי חיפה לא רק בגלל היותם הצמד היחיד שגם שיחק בקבוצה וגם אימן אותה. אין מקרה דומה. מעורבותם במשחקי גמר גביע המדינה זכורה רק לותיקים. האב "תפס טרמפ" על פיטוריו של מאמן סקוטי, אלכס פורבס (1962) והוליך את קבוצת נעוריו לניצחון סנסציוני על מכבי תל-אביב (2:5) ולזכייה ראשונה בתואר כלשהו, הן למועדון וגם לעיר הכרמל. לעומתו, הבן, כשחקן פעיל היה שותף לאיבוד הגביע כעבור שנה, כשמכבי נוצחה בדרבי העירוני בידי הפועל חיפה (1:0).
הנקודה השלילית מבחינתם, המהווה גם כתם שחור בעברה של הקבוצה, קשור גם להפסקת עבודתם לפני תום החוזה עמם. הם העדיפו ללכת הביתה ולא להיות שותפים למהלכים שחרגו מהטעם הטוב, לדעתם.
הצמד השני הוא יואכים לופט ז"ל (האבא) והבן, אילן.
יואכים, שעל שמו קבוצת נערים במחלקת הנוער, שיחק במכבי חיפה בשנות הארבעים. הוא ליווה אותה כ- 50 שנה בכל תפקיד אפשרי, וגם כשחדל לשמש בתפקיד רשמי נראה במגרשים, כמעט עד יומו האחרון. בעיקר אהב את קבוצות הנוער עבורן תרם זמן וכסף שלא יסולאו בפז.
אילן לופט במדים הירוקים.
עלה לארץ ב- 1936 וקבע את משכנו בקיבוץ אשדות- יעקב שבעמק הירדן. את יסודות הכדורגל רכש בקבוצת "בר-כוכבא" בריסלב שבגרמניה ואף היה אחד מכדורגלניה הבולטים. בהגיעו לישראל הצטרף לנבחרת עמק הירדן ושנה מאוחר יותר, העתיק את מקום מגוריו לחיפה. כאידיאליסט פנה קודם להפועל חיפה וב- 1938 "חצה את הקווים" והופיע במדי מכבי חיפה עד שנת 1945 כאשר מלאו לו 35 שנה.
בנו, אילן, לא זכור כאחד השחקנים המבריקים ששיחקו במכבי חיפה (100 הופעות ליגה), אך גם כך שמורה למגן השמאלי המוצק, זכות מיוחדת שאינה שמורה לאף כדורגלן בחיפה והוא רשאי להתגאות בה. אילן הוא הכדורגלן היחיד שזכה להעפיל לליגות גבוהות יותר כשהוא משחק במדי כל שלוש הקבוצות החיפניות.
ב- 1981 נכלל בסגל מכבי ששבה ללאומית לאחר גלות בת ארבע שנים בליגה הארצית. כעבור שנה, כשראה כי כל העמדות תפוסות, עבר לבית"ר חיפה ועלה עמה לליגה הארצית, לראשונה בתולדותיה. ב- 1984 "הבינו" גם בהפועל חיפה שאפשר להיעזר ב"קמע" וגייסוהו למבצע העלייה שהוכתר בהצלחה מלאה. הקבוצה שבה ללאומית אחרי שלוש שנות גלות בליגת המשנה.
הצמד השלישי הוא ישעיהו (שייע) הלד ובנו, ראובן, שניהם בתפקידי חלוץ.
במקרה של משפחת הלד הייתה לאב, ישעיהו, סיבה טובה לצחוק ול"בכות" כאחד. החיוכים שייכים לקריירה האישית שלו שהפכה אותו לאחד מכוכבי קבוצת הפאר של שנות ה- 50 והאכזבה נפלה בחלקו, שעה שצפה ביורשו, ראובן, מנסה להשתלב בהרכב הראשון של הקבוצה.
לאב, שהגיע מהונגריה ודחה הצעה מפתה ממכבי תל-אביב, היה מקום של קבע בקבוצה. לבן כלל וכלל לא. ההבדל ביניהם התבטא בעיקר בניסיון שרכשו בטרם קפצו להרכב הראשון. "שייע" הגיע למכבי כשהוא בשל ונכון אלי קרב, מה גם ובתקופה ההיא לא נולדו עדיין כוכבים. לראובן היה קשה להשתלב, גם כאשר הפגין יכולת משובחת במדי קבוצת הנוער וכבש שערים רבים.
קשה להצביע על ראובן הלד ככישלון. הוא לא קיבל את ההזדמנויות כפי שציפה לקבל, ונאלץ להסיק מסקנות אישיות בבקשו שחרור לקבוצה אחרת. אפשר והלד ג`וניור היה עוזב את מכבי חיפה, הרבה לפני שפרש ממנה, אלמלא בקשתו של האב כי עדיף שיצפה להזדמנות. למורת רוחם של השניים, הפעם הגלגל לא התהפך.
ישעיהו וראובן הלד.
המכנה המשותף לשניהם הנו חוש מפותח לכיבוש שערים, רבים מהם תוך התגנבות יחידים בין מגיני היריב. היותר מצטיין מביניהם היה האב, שידע תמיד ליפול בדקה הנכונה במקום המתאים, ברחבת ה- 16 של היריב ולסחוט בעיטות עונשין רבות. מי שראה את האב הבין שלראובן היה בית-ספר משובח בכל הקשור ל"טריקים" ברחבת היריבה.
ובכל זאת, למרות הבדלי הרמה בין השניים, הצליח ראובן לזכות ביותר תארים מבין השניים. במדי מכבי חיפה צעד לעבר האליפות הראשונה שיצאה מחיפה וכעבור עונה, כאשר הושאל לבית"ר ירושלים, יריבתה המושבעת של מכבי חיפה, הוסיף לארונו מדלית זהב שמשמעותה: גביע ראשון בבוגרים ו"השוואת" הישגו של האב ישעיהו שזכה אף הוא בגביע עם מכבי חיפה בשנת 1962.
הצמד הרביעי היו יוסי כהן ז``ל ובנו, יהודה.
יוסי ויהודה נמנו תקופה קצרה בלבד כשחקני הרכב ראשון. מלאכתו של האב הייתה קשה הרבה יותר. קשה היה לו להזיז מההרכב ``קאליברים`` בדמותם של ג`וני הרדי, ישעיהו הלד וחלוצים נוספים. במשחקים מסוימים לא התנגד לשחק אפילו כמגן.
בנו, יהודה, קיצוני מהיר וזריז, שיחק מעט ולא הייתה לו הסבלנות להמתין לשעתו. הוא החליט מוקדם מדי ליטול את מקל הנדודים ולעבור לשחק דווקא לשחק בשורות הפועל חיפה, למגינת לבו של האב שבזיכרונו נחרטו מאורעות משחקי הדרבי הסוערים בתקופתו.
יוסי ויהודה כהן.
הצמד החמישי היו ישעיהו שווגר ז"ל ובנו, איילון.
גם הבלם הטוב ביותר שהופיע במכבי חיפה (כולל התקופה הנוכחית), ישעיהו שווגר (סיפורו מופיע בהרחבה בדף השחקן שלו באתר זה), ציפה ליורש בקבוצה. לא היו לו ציפיות מי יודע מה, אבל הוא חיפש את המינימום. ואכן, בנו, אף הוא שחקן הגנה קיבל רק שתי הזדמנויות. אחת מהן בנסיבות לא מלבבות. היה זה כאשר רוב שחקני הקבוצה הבוגרת סירבו להתייצב למשחק ליגה ( מול הפועל פתח- תקווה בשנת 1992), והמאמן שלמה שרף נאלץ להיעזר בשירותיהם של מספר גדול מקרב שחקני הנוער.
לרוע מזלו, נפל בחלקו לשחק בתקופה בה הוחל במועדון בשידוד מערכות רציני, ושחקני רכש מצטיינים הובאו בסיטונות כדי להצעיד את חיפה לעידן המקצועני. גיוסו לצבא, חוסר ניסיונו והיעדר דקות משחק מנעו ממנו להתקדם אבל דבר אחד ברור: לעולם לא היה מצליח להגיע לרמתו של אביו, מגדולי שחקני ההגנה ששיחקו בישראל, שעלה לקבוצה הבוגרת בגיל 16 והגיע עד להרכב הראשון בנבחרת ישראל. אפילו במונדיאל 1970 הופיע בהצטיינות.
ישעיהו ואיילון שווגר.
הצמד החמישי הם גבי בליטי ובנו, בני.
האב, חלוץ מצטיין בשנות השישים, נודע במשחקו הסוחף שגרם לצרות צרורות להגנות היריב. לזכותו רק 49 הופעות ליגה רק בגלל פציעה אומללה שחיסלה לו למעשה את הקריירה, כאשר היה בתחילתה.
במשחק מול הפועל תל אביב (1968) כבש שער ניצחון שהיה יקר, תרתי משמע. תוך כדי ההבקעה, נתקלה רגלו בזו של שוער הפועל, שלמה טובולסקי שיצא לקדם את פני הסכנה, והיא נשברה. תקופת ההחלמה הארוכה החזירה למגרש שחקן אחר לגמרי וחיש קל הבין שעליו לחפש מקום במועדון אחר. הכתובת הייתה הפועל חיפה.
הבן בני, אף הוא חלוץ, הצטיין בשורות הנוער, אבל קיבל בבוגרים רק שתי הזדמנויות והועבר לשחק בקבוצות מליגות נמוכות יותר.
גבי ובני בליטי.
הצמד השישי הם שלמה בנאדו ואריק בנאדו.
בניגוד לאריק, שזכה בכל התארים האפשריים והיה שותף ל"תור הזהב" של מכבי חיפה (אליפויות, גביעים, גביע אירופה, נבחרת ישראל), האב היה צנוע יותר. הוא גם שיחק בתקופה שונה. סוף שנות השישים ותחילת שנות השבעים, היו עבור מכבי חיפה עידן של ניסיונות בלתי פוסקים לשרוד בליגת העל. איש לא חשב על אליפויות. גביע כמעט והיה לו, אך בהופעתו היחידה בגמר גביע מול הכח רמת גן (1971) ניצחו הסגולים 1:2 והשאירו את אבא בנאדו למעלה מ- 20 שנה ממתין ליורש.
על אריק כולם כבר יודעים הכל, אך ראוי לציין כי משפחת בנאדו החמיצה הזדמנות להפוך לשלישייה הראשונה במועדון. אחיו של אריק, תום, אף הוא בוגר מחלקת הנוער, הספיק להשתתף במשחק רשמי בגביע הטוטו. בכל מקרה, גם הופעה זאת מקנה למשפחת בנאדו את תואר ה"משפחה המורחבת" של מכבי חיפה.
שלמה ואריק בנאדו.
הצמד השביעי הם בנימין (האב) ובנו, ניר דוידוביץ.
עוד משפחה ייחודית. רק הם שיחקו ומשחקים בתפקיד השוער. האב, ששיחק בשנות החמישים, לא הצליח במקום שבנו עשה גדולות. אין לו גביע, אין לו אליפות, אין לו הופעות באירופה וגם לו בנבחרת. המכנה המשותף לו ולבנו, הפציעות הקשות.
אבא דוידוביץ היה שותף לקבוצה המצוינת של שנות החמישים וגם אם לזכותו מספר הופעות נמוך יחסית ( 23), הייתה לו את הסבלנות להמשיך לשבת על ספסל המחליפים ולהמתין לרגע שייקרא לדגל. מזכיר לכם מישהו ?
לבן ניר, לו הישגים רבים, עדיין ממתינה קריירה ארוכה, ברגע שיחלים מהפציעה הקשה שלו.
בנימין וניר דוידוביץ.
הצמד השמיני הם כאמור צדוק אברהמי (האב) ובנו, אסי, שערך את הופעת הבכורה באם המושבות.
עד שאסי יצבור דקות משחק ויהפוך לשחקן הרכב ראשון, יהיה עליו להסתפק בסיפורים על אביו אותו לא הספיק לראות ניצב בשער הקבוצה בשנות השמונים.
צדוק אברהמי (משמאל) יחד עם אבי רן ז"ל. צילום: מימל
צדוק נקלע לתקופה בה אפודת השוער עברה מיד ליד. 53 ההופעות שלו אינן מעטות נוכח ה"מלחמות" שנאלץ להשתתף בהן מול שוער ענק בדמותו של אבי רן ז"ל. השניים, למרות היריבות ביניהם, תמכו זה בזה והתחלקו במשימת הבאת האליפות הראשונה לחיפה.
מאוחר יותר, קשה היה להזיז את אבי רן ז"ל שהתקדם בצעדי ענק, ואבא צדוק החליט לרעות בשדות זרים.
אסי אברהמי (מימין). צילום: ראובן כהן
אחד הזוגות הנוצצים, בינתיים לכאורה, אמור להגיע ממשפחת עטר.
את האב ראובן, מגדולי הכדורגלנים ששיחק אי פעם במכבי חיפה, מיותר להציג. הרזומה שלו פנטסטי- חמש אליפויות, שני גביעי מדינה, הופעות בגביעי אירופה, ים של שערים ו"בישולים".
ראובן עטר שב לחיפה כמאמן ראשי. צילום: ראובן כהן
עטר ערך סיבוב גדול עד שנחת בכמאמן ראשי במכבי חיפה (קיץ 2012) ושם יפגוש את בנו רועי, מלך שערי קבוצת הנוער בעונת 2012 (13 שערים) שהספיק להשתתף במשחק ליגה רשמי של חיפה מול עירוני רמת-השרון ולהיכנס לרשימה הנוכחית.
רועי עטר בקבוצת הנוער. צילום: ג'ו הירש
השושלת המכובדת של אברהם אבוקרט וההישגים הגדולים שלו בירוק פתחו את התיאבון לאוהדי הקבוצה לראות גם את בנו, רן לובש את החולצה הירוקה.
אברהם אבוקרט. זכה בדאבל עם קבוצת הנוער בתור מאמן.
בעונת 2013/14 נסגר המעגל ורן אבוקרט עלה לכר הדשא בקריית אליעזר עם הספרה 6 על הגב והחל את דרכו במועדון הירוק.
הצמד לבית משפחת הירש- האב נתן והבן שחר
נתן הירש נולד במחלקת הנוער של מכבי חיפה ואף שיחק כחלוץ בנבחרת הנוער הישראלית באליפות אסיה, באמצע שנות הששים. התפתח והפך לחלוץ פורה בקבוצת הבוגרים עד שבשתחילת שנות השבעים העדיף לעבור למכבי יפו שם המשיך לכבוש שערים בסיטונות.
בנו שחר עשה את אותו המסלול. כמעט. בהגיעו לגיל נערים החליט לחצות את הכביש ולנסות מזלו בהפועל חיפה. ממנה עבר למספר קבוצות עד שחזר לכור מחצבתה של משפחת הירש, הקבוצה הבוגרת של מכבי חיפה.
הבן רן עם הספרה 6 על הגב.
לא רק " משחק דורות" מאפיין את מכבי חיפה.
קיים גם קשר דם מסוג אחר, זה שבין אחים ששיחקו במועדון, לעתים באותה תקופה.
הוותיק מבין צמדי האחים הם יצחק ( פיצל`ה) צבי ואחיו הצעיר, יהונתן (יוני).
האחים יונתן (משמאל) ויצחק צבי בחברת השוער יחזקאל גרשוני ( ראשון מימין)
האחרון, המוכר יותר בכינויו על שום ממדי גופו (גובהו 1.63 מ`) הוא גם זה שטעם את טעמה המתוק של תור הזהב. יכולתו במגרש לא הייתה "משהו-משהו" אבל חלוצים, עליהם הופקד לשמור, ידעו לספר כי שומרם האישי התרכז לא רק במשחק עצמו. הוא נהג לפזר בדיחות עסיסיות שלא פעם הוציאו משלוותם גם את קרי הרוח שביניהם.
"פיצל`ה" הופיע לסירוגין בתפקידי הגנה והתקפה, ושחקני אותם ימים ידעו לדווח כי בלעדיו, כל ההווי החברתי היה שווה כקליפת השום. בתקופה מאוחרת חזר למכבי חיפה בתפקיד יו"ר מחלקת הכדורגל בסוף שנות השמונים, אבל עסקיו הפורחים בענף היין מנעו ממנו להמשיך והוא נאלץ להתפטר.
"פיצל`ה" היה גם זה שהביא למכבי חיפה את אחיו הצעיר, יהונתן. כולם קראו לו "יוני" וידעו שהכוונה לקשר-חלוץ בעל רגל בריאה שהרעידה רשתות רבות. יהונתן שייך לגל הצעיר והחדש שנשלח למערכה כדי להחזיר עטרה ליושנה באמצע שנות השישים. הוא נמנה על יוצאי קבוצת הנוער (גם אחיו גדל בקבוצת הנוער המהוללת מכבי "שלמה" חיפה) ממנה באו גם הבלם ישעיהו שווגר, הקשרים אהרן גרשגורן ודוד גוזלן ואחרים, ותרומתו לחזרת הקבוצה לליגה הראשונה הייתה חשובה.
הרגע הקשה לשני האחים היה כאשר המאמן עמנואל שפר, מאמן נבחרת הנוער ב- 1964 "הערים" על כולם והעדיף ברגע האחרון את אורי קדמי (מכבי תל אביב) על פני החיפני בדרך לאליפות אסיה לנבחרות נוער. האח הבוגר תקף את החלטתו הבלתי הגיונית של שפר והביע צער על שגרר את אחיו הצעיר למגרש הכדורגל. "יוני" שתק אבל מאותו רגע הסתכל על הכדורגל בעיניים שונות.
הוא נטש כליל את אהבת חייו ובתום מספר שנים קטן, העדיף ללמוד בארצות הברית. כששב לארץ וניסה לשוב לקבוצת האם שלו, חיפה לא גילתה התלהבות. "יוני" המשיך לשחק בלאומית (הפועל חולון והכח רמת גן) אבל לא נותר זכר לכדורגלן הכשרוני שהכיר בחיפה.
תופעה יוצאת דופן קשורה למספר הופעותיהם בקבוצה. לשניהם נרשמו 59 הופעות ליגה.
צמד אחים שהופיע פעמים אחדות במשותף בהרכב הראשון הם עודד ופנחס שיטהולץ שמוכר יותר בשמו פיני שרון.
קשה לומר שהשניים השאירו חותמם על הקבוצה. פנחס ששיחק כקשר נסוג שיחק יותר מאחיו שתופקד כקיצוני ימני והצטיין בעיקר בבעיטות עזות שלא מוממשו לשערים.
רגע הפרידה של השניים היה ב- 1965 שעה שמכבי חיפה נשרה לליגה א`. בין פיני למאמנו-חברו לשעבר, אברהם מנצ`ל, לא שררו יחסי אהבה, בלשון המעטה.
פיני הפך בתחילת שנות השבעים לפיזיוטרפיסט בקבוצת נעוריו. כולם ראו בו בר סמכא ובעקיפין היה שותף לכל הרגעים הגדולים של המועדון: אליפויות, גביעים, הופעות בגביע אירופה כולל בית האלופות.
עודד נפטר ממחלה קשה בגיל 42 ומכבי חיפה הנציחה את שמו על ידי קריאת קבוצת ילדים ג` על שמו.
אם במשפחת דוידוביץ, האב בנימין והבן ניר, המשיכו את מורשת השוערים במכבי חיפה, הנה במשפחת כהן הפכו האחים יצחק ויהודה, לצמד היחיד ששיחקו כשוערים. היו מספר מקרים ששניהם הופיעו בסגל הקבוצה בעת ובעונה אחת.
המבוגר מביניהם, יצחק, ניצב בין הקורות בשעה קשה למועדון. עקב פציעתו של בנימין ויינברג, השוער הראשון, במלחמת יום הכיפורים, נקרא לדגל ועשה כמיטב יכולתו כדי שהיעדרו של "בומה" לא יורגש. לרוע מזלו, בגלל התקופה רוב שחקני הקבוצה היו מגויסים ועל כתפי השוער הצעיר הוטלה מעמסה כבדה.
אחיו, יהודה, לא זכה לכבוד להשתתף במשחקי הליגה הראשונה. את מעט הופעותיו ערך בליגה הארצית ( אז ליגת המשנה) עד שהעדיף לעזוב לקבוצה שתיתן לו אשראי גדול יותר.
שניהם סרבו לשמש כשוערי משנה במכבי חיפה והעדיפו לשחק בקבוצות אחרות, בעיקר בליגות הנמוכות.
עוד שני אחים שהופיעו בעת ובעונה אחת במדי מכבי הם יואב ומאיר לבית לוי.
את מאיר קשה לזכור כי מספר הופעותיו קטן מאוד (1) אבל לזכותו ייאמר שהצליח גם לכבוש שער. לרוע מזלו הופסק משחק זה, בכפר סבא, אבל שער נותר שער.
יואב יכול היה להפוך לאחד הכדורגלנים המצטיינים בתולדות המועדון אלא שרכותו פגעה ביכולתו הטובה. הוא ניחן בראיית משחק נפלאה ובעל בעיטה חזקה ומדויקת ששמעה יצא, בעיקר בעת ביצוע בעיטות עונשין ובעיטות חופשיות.
שאפתנותו המוגבלת קיצרה את הקריירה שלו ומכבי חיפה הפסידה שחקן מצוין שיכול היה לאפשר לה לעבור את תקופת המשברים בקלות יתרה.
צמד האחים המפורסם בתולדות המועדון החיפני.
רוני וליאור רוזנטל לתוך עידן תקשורתי מודרני שליווה כל צעד שעשו על כר הדשא. רוני זכה לכל הכותרות בזכות יכולתו הנפלאה להתאושש מעונה גרועה שגרמה למאמן האנגלי, ג`ק מנסל, לקבוע כי " לעולם לא ייצא ממנו שחקן".
הקיצוני השמאלי המוצק שינה נורמות בכדורגל הישראלי, והרבה בזכותו הפכה מכבי חיפה לנותנת הטון בכדורגל שלנו. מרגליו יצאו רוב התקפות מכבי חיפה וממסירותיו הנהדרות נהנו גם חבריו לחוד, זאהי ארמלי ומשה סלקטר. כשעזב את חיפה בגיל 23 כדי להצטרף לקבוצה הבלגית פ.פ. ברוז` חדלו השניים לתפקד וחסרונו הורגש היטב.
אחיו, ליאור, הזכיר את רוני במבנה הגוף החסון ובהתלהבות משחקו. הוא חסר את התחבולנות של רוני, אם כי יכולתו לשחק בתפקידים רבים הפכה אותו לבורג חשוב במכונה החיפנית.
לרוני ולליאור היו עוד נקודות אור. הם היו לצמד הראשון של חיפה שכבשו שערים במשחק אחד. זה קרה בחודש מרס 1986 שעה שקבוצתם הביסה את הפועל כפר-סבא 1:4 כאשר רוני כבש שני שערים וליאור נגח שער נוסף.
גם במישור הבינלאומי לא טמנו ידם בצלחת. רוני הופיע בקביעות במדי הנבחרת הלאומית, רק אחרי שזאהי ארמלי ואלי אוחנה ( בית"ר ירושלים) פרשו. ליאור הספיק לשמש `קפטן` נבחרת הנוער במשחקים הקדם-עולמיים באוסטרליה וב- 1986 זומן לסגל הנבחרת בהדרכתו של המאמן היוגוסלבי, מילנקו מיחיץ`, שקבע כי ליאור ייהפך למנהיג הנבחרת. בפועל הדברים התגלגלו אחרת.
האחים רוני וליאור רוזנטל.
