בכביש החוף, בדרך מתל-אביב לחיפה, אתמול בצהריים, קשה היה עדיין לחוש את אשר מחכה לך באיצטדיון בקרית-אליעזר. הכביש לחיפה היה כמעט ריק. דווקא הדרך הנגדית היתה סואנת יותר. עשרות כלי רכב עם דגלים אדומים ודגלי הלאום הובילו את אוהדי הפועל חיפה ל? רמלה. הרי לכם, בהשראת אוהדי הפועל חיפה, נכנסנו לאווירת כדורגל עוד בטרם נכנסנו בשערי חיפה.
אבל חלפו עברו להן מהר מאוד עוד 20-30 דקות ואנחנו בחיפה. עיר בירוק-לבן עוד הרבה לפני רחבת איצטדיון קרית-אליעזר, החנינו את המכונית במקום נוח באדיבותו של עובד תחנת הדלק הסמוכה, ונכנסנו הישר להמולה. איזו המולה, אני דבר כזה בארץ עוד לא ראיתי. שעה ורבע לפני תחילת המשחק ובאיצטדיון אלפי אוהדים רועשים, בלבוש ססגוני יוצרים אווירת קרנבל, אבל גם בחוץ "שמח". אלפי אוהדים, עם כרטיסים ובלי כרטיסים, מחפשים את הדרך פנימה. שום דבר לא עוזר. במצב המיוחד הזה, להיות עם כרטיס או בלי כרטיס זה אותו דבר. חצי שעה חולפת עד שאני נדחס בין עשרה שוטרים, מציג את תעודת העיתונאי , נהנה מכך שהשם שאול אייזנברג מצלצל טוב אצל קצין המשטרה ואני בפנים. נושם לרווחה, אבל מיוזע ועם בגדים מקומטים. לא נורא.מצבם של רבים בחוץ הרבה יותר גרוע.

כאשר אני בפנים, היציעים כמעט מלאים. מזל שביציע הכבוד יש סדר מופתי. אחרי ככלות הכל אמורים להגיע סמוך לתחילת המשחק ראש עיריית חיפה, אריה גוראל, ועוד שורת אח"מים. פקחי עירית חיפה, שבימי חול דופקים רפורטים לכל דיכפין, דואגים שביציע הכבוד יהיה סדר.
אני כבר יושב ביציע וחי את האווירה בתוך האצטדיון. ממש לא ייאמן, אחרי סאן-פאולו והמאראקנה בריו, האצטדיון בקרית-אליעזר הוא משהו כזה בזעיר אנפין. ממש שגעון. דגלים ירוקים לבנים, דגלים כחולים לבנים, כרזות מונפות והעיקר 20 אלף צופים, שרבים-רבים מהם לבשו ירוק-לבן. כך או כך, שתי רבבות צופים שבאו לראות אליפות, אם חס וחלילה זה לא יבוא, יקרה כאן אסון, כי המשטרה, עם כל הרצון הטוב, אינה שולטת במצב. אפשר להבין אותה, היא לא יכלה לתאר לעצמה דבר כזה. גם אני, שראיתי כדורגל כמעט בעולם ומלואו, מלא התפעלות מהחיפנים שמלכתחילה הכינו חגיגה.

כדורגלני אוטרכט מהולנד זוכים אף הם למקום נוח ביציע המרכזי. הם נדהמים ממצב הישטח. אולי אף יותר ממני. מישטח כדורגל ? הקשר בין כדורגל והמישטח מקרי בלבד. מישטח כורכר, עם מעט עשבים, פה ושם, והרבה בוץ. בושה לכדורגל, בושה לאלופה שבדרך. אין פלא שעירית חיפה מתנצלת ברמקולים על המישטח ועל כל השאר. אומרים לי שבעוד שנה הכל כאן יהיה יפה יותר.

כדורגלני רמת-עמידר עולים ראשונים למשטח והם מתקבלים בשריקות בוז צורמות וקריאות : ליגה א ! ליגה א`! אחר כך מתפרצים מתוך הקהל ממש (כי המנהרה מוצפת צופים) הירוקים-לבנים של מכבי חיפה. ממש לא ייאמן - שאגה אדירה, כאילו הר געש מתפרץ. עובדיה בן-יצחק לפני השריקה הראשונה. אני חש מתח שיא אצל כל אוהד ואוהד. שקט שלפני הסערה. מספרים לי על משפחת אוהדים, שבאה לאיצטדיון כבר בחצות הלילה ועשתה שם פיקניק כדי להבטיח מקום צפייה הולם. להערכתי, 15 אלף צופים יושבים ועוד יותר מחמשת אלפים עומדים, במקומות מאולתרים ביציעים ובסמוך לשם. יש התעלפויות ויש גם עזרה ראשונה.

שריקת הפתיחה מוצאת את מכבי חיפה בהתקפת מחץ. שתי קרנות בתוך 60 שניות וכמעט 0:1. אבל זה לא כל כך פשוט. שחקני עמידר בשמירה אישית צמודה על כוכבי מכבי חיפה (מרציאנו - ארמלי). (מורדקוביץ - מלכה). שלומי מלכה - ממן, לוגסי - רוזנטל ). וברוח לחימה ללא פשרות מקשים מאוד על הקטר החיפני. חיפה זה לא זה בינתיים ובדקה ה- 13 אפילו התקפה חצופה של רמת עמידר.
עוד שש דקות ובדקה ה- 19 הראש של סלקטר ניתן את האות לחגיגה הראשונה : 0:1 - וצהלה במגרש וביציעים. אבל הדקות חולפות וחיפה לא מתפקדת. על פי יכולתה הפעם היא צריכה להיות בדרך עם עמידר לארצית? אבל הפעם כולם סולחים לה. משחק- הכתרה זה לא סתם משחק. הרגליים לא זזות לאלופים שבדרך. הם רוצים לעשות טוב, כמו בהצגות הגדולות. אבל זה לא יוצא להם. לא נורא.

לא נורא ? עד שהרדיו מדווח על 0:1 לבית"ר ירושלים ו- 0:2 לבית"ר ירושלים ואז שוב דממה ביציעים. מנסים להמריץ את השחקנים, אבל זה לא עוזר. הירוקים - לבנים לא תוקפים כמימים- ימימה ואפילו זו הפעם הראשונה שאני רואה אותם מתגוננים - העיקר שלא לספוג והעיקר להיות אלופים.
פתיחת המחצית השניה, מבליטה יכולת חיפנית משופרת עם בעיטה נפלאה של אהרוני וקורה של זאהי ארמלי. הדקות חולפות בלי שער שני ובקרית-אליעזר שקטים. עדיין לא חוגגים ולמען האמת גם מעט מדי מעודדים. לפתע הישועה באה מיפו. שמשון מבקיע שער ועוד שער וכבר 2:2. איזו שמחה, זעקות "יש אליפות !", קפיצות שמחה. מוקדם מדי ? לא כך חושב אברהם ציבין, עיתונאי מקומי, שהפיץ גליון ברכות מיוחד עם חתימת שחקני מכבי חיפה. הוא מחלק את הגיליון לאח"מים עשר דקות לפני הסיום. כאשר ביפו 2:2 ומכבי ביתרון 0:1 לדעתי, הכל גמור ועל הגליון המיוחד כותרת ענק : "מכבי חיפה אלופה".

אבל? לפתע ציבין מחליף צבעים, גם הסובבים אותו, כי בית"ר ירושלים בראש עם יתרון 2:3 ומכבי רמת-עמידר במיתקפה של הדקות האחרונות. הכל עדיין פתוח. איזה מתח. רחמים שלום בדרך לשער, הוא בנבדל, אבל לא שומע את שריקת השופט ו? לבסוף נעצר. שריקות רועמות לעובדיה בן-יצחק. רוצים שהוא ייתן את השריקה האחרונה. הוא לא מתרגש ומוסיף את זמן הפציעות. על פי שעוני דקה 92 ורק אז, סוף סוף, השריקה הגואלת.

אך נשמעה השריקה ואלפי אוהדים פרצו למגרש, רמסו גדרות וכל מה שבדרכם, חטפו את השחקנים והניפו אותם למעלה. מרגע לרגע ההמולה הולכת וגוברת. שוטרים מקיפים ליתר ביטחון את השופטים, למרות שאיש לא שם לב אליהם. גם שחקני עמידר זוכים לליווי משטרתי מיותר כי האיצטדיון כולו באקסטזה של אליפות. על מה שהתרחש שם אתמול ב- 6.45 עוד ידובר ויסופר רבות. מחזות מן הסוג הזה רואים רק לעתים נדירות. אני ראיתי כדבר הזה בארץ בפעם הראשונה. רק בשביל מחזות השמחה הנדירים האלה היה כדאי לעשות את הדרך מתל-אביב לחיפה , כי כדורגל לשמו לא היה הפעם, המשחק עצמו היה רק בעל חשיבות משנית. העיקר התואר.

( שאול אייזנברג - "חדשות הספורט")

או -לה -לה , או-לה לה - וחיפה אלופה ( החגיגות)

26 למאי 1984. חיפה רושמת דף בהיסטורית הכדורגל. את התאריך הזה, את היום הזה, לא ישכחו בחיפה. מי שלא היה שם אתמול ולא ראה מקרוב את השמחה החיפאית לא ראה שמחה מימיו. מימי לא ראיתי איך שמפניה, דמעות וזיעה מתמזגים בקוקטייל כזה. מימי לא ראיתי התפרצות שמחה שכזאת. חיפה האדומה היתה צבועה אתמול בירוק. ירוק שהשתלט על כל פינה, על כל בית ועל כל רחוב בחיפה. חיפה היתה אתמול של מכבי חיפה, אלופת המדינה לעונת 1984.
דקה 90 למשחק. מיפו מגיע הדיווח שבית"ר מוליכה 2:3 נגד שמשון. עמידר תוקפת. ביציעים הקהל בטירוף. השריקות מרעידות את עור התוף. לידי אוהד חיפה גדי חודידה בוכה וצועק : "שישרוק כבר, שישרוק". אבל עובדיה בן-יצחק בשלו. "עוד שתי דקות" - הוא מסמן לקוונים. ביציעים מתעלפים מספר אוהדים שמתקשים להחזיק מעמד ברגעים האחרונים. מה עם השריקה ? וזה בא. כמו רעם : אלפים פורצים למגרש, שחקנים נחטפים, דגלים נשברים, אנשים מתאספים, ילדים נרמסים, נשים בוכות, השמפניה נשפכת.
ממן נחטף. ארמלי נעלם עם קבוצת אוהדים. שרף המאמן מוטל מעולף. אנשי מגן דוד אדום אובדי עצות. מספר המעולפים והפצועים גובר. זה כבר לא חגיגה. זו כבר היסטריה המונית. משטח הדשא מכיל אלפי אוהדים שקופצים דרך הקירות בקצב המוסיקה שבוקעת באמצעות הרמקולים. ביציעים נותרים אלה שמתקשים להשתחל למגרש. זה כבר הפנינג אמיתי. 20 אלף צופים באיצטדיון בחיפה בוכים, שרים, צוחקים, צועקים. עשרות בקבוקי שמפניה שנשלפים אינם מרגיעים. איזו שמחה, איזו היסטריה !

מן היציעים מובל מעולף. האמבולנס לטיפול נמרץ נכנס לפעולה. בפינה יושבים שחקני מכבי רמת-עמידר, לופתים את ראשם ובוכים. הם כבר בליגה הארצית. מטרים ספורים מהם האנשים בהיסטריה של אליפות.
שחקני חיפה נקלעים בין אלפי אוהדים: " חיפה אלופה" - צועקים הגרונות בכוחות אחרונים. שרף מתאושש. מים, סטירות. המלים הראשונות : " זה הרגע הגדול בחיי. איזה קהל, איזו קבוצה. זה היה קשה אבל עשינו את זה. מגיע לנו. היינו הטובים ביותר".
ארמלי נכנס בפעם המי יודע כמה. הוא רטוב משמפניה כמו ממקלחת. הוא שיכור ולא מיין. "תנו לי להיכנס לחדר ההלבשה" - מתחנן סלקטר, גיבור היום, בפני האוהדים.
בחדר ההלבשה השמחה בעיצומה. השחקנים רטובים, עירומים, שרים ורוקדים : "חיפה, חיפה", בזעקות שפורצות מהלב. בחוץ עומדים אלפים שמתחננים להיכנס. לנשק את השחקנים. ובפנים חוגגים עם דליי מים. גם השוטר ששומר על פתח הכניסה לחדר ההלבשה, זוכה למקלחת צוננים של השחקנים. היום הכל מותר. שרף נחטף ונלקח על ידי השחקנים למקלחת, ומקבל שטיפה עד לשד עצמותיו.
וייצנר, יושב ראש האגודה, לא מצליח להתחמק וזוכה אף הוא למקלחת צוננים. אשתו של שלמה שרף המאמן מסתתרת בחדר ההלבשה ומלמלת: " זה כמו חלום. ממש היסטוריה. לא ייאמן".
בפינה יושב ציון מרילי הירושלמי היקר ביותר בחיפה. "לא רצית לבוא לחיפה" - צועק לעברו אחד מאנשי ההנהלה - "אתה רואה מה יכולת להפסיד". מרילי בוכה עם כולם. "זה רגע גדול בשבילי. אין לי מלים"". מנהל הקבוצה, יעקב מעיין, מוסיף: "אני הימרתי על האליפות הזאת עוד בחודש דצמבר. יש לי מכתב על זה".

צדוק מלכה מצטרף לחוגגים. "זאת היסטוריה. כבשתי שבעה שערים העונה. אני חושב שאני שותף". שלום לוי לא מוותר. גם הוא רוצה לומר מילה. "מוטל`ה שפיגלר בירך לפני מספר מחזורים את אלי אוחנה על העובדה שהוא הולך להיות אלוף בגיל 20. מוטל`ה, אני שלום לוי מחיפה, אלוף בגיל 19, תאכל אותה".
בחוץ האלפים מחכים ליד חדר ההלבשה. רוצים את השחקנים, רוצים את האלופים. רוצים לגעת פעם נוספת באלה שעשו היסטוריה. מי שלא מחכה מצטרף לשיירות שעושות את דרכן להדר, למרכז חיפה, חגיגות. הפקקים גוברים, עשרות מכוניות עם דגלים ירוקים, עשרות אוהדים עם צעיפים וגרונות ניחרים. אוהדים משולהבים. כל הדרך מהמגרש בקרית אליעזר להדר זורם נהר גדול של אוהדים. אורגיה כמוה לא ידעה חיפה מאז היווסדה. כל התושבים יוצאים למרפסת. חיפה של אתמול זה משהו אחר. אז מי אמר שהדבר הכי יפה בחיפה זאת הדרך לתל-אביב ?

( אפרים גנור - "חדשות")

הרכב מכבי רמת עמידר: מרקוביץ, זגורי, מרציאנו, מזרחי, מורדכוביץ, פנחסי, מסיקה, לוגסי, ש.מלכה, אלי תגר, רחמים שלום (שותפו: עיני, מימוני).