" לא מבין מדוע אומרים שזה משחקי האחרון במכבי חיפה, אני נוסע למספר שנים באנגליה ואחר כך אחזור למכבי חיפה"- משפט המחץ ששחרר יניב קטן, בדרכו ללונדון הקפואה. כדורגלן מזן נדיר? לאו דווקא, ללא קשר ליכולתו. קטן הוא עוד אחד מבית היוצר של מכבי חיפה שיודע להעריך, נכון להיום, את המיטה החמה שהוצעה לו במועדון הירוק, שעה שבחוץ ברקים, רעמים וסערה, איימו לפגוע בקריירה שלו. משפט הפתיחה הוא התגמול. מה יהיה בעתיד, אלוהים גדול. כמו שהעניינים נראים, הכדורגל הישראלי עשוי לעבור תהפוכות, כך שלא כדאי לתפוס כל הצהרת נאמנות כאילו הייתה חתונה קתולית.
...ואני מאמין ליניב קטן. בדיוק מדהים, כפי שהאמנתי לרבים ונאמנים אחרים שנדמה היה שהם עוזבים לבלי שוב, והם שבו לגבולם, חלקם חבוטים וחבולים, מה שלא הפריע להם לשוב בגדול למכבי חיפה ולפתוח מחדש את ארון התארים שלהם. בכלל, שחקני בית, ברגע שהם מנסים לנוח יום-יומיים על כותרת שהנוסח שלה עוקצני דוגמת "נמאס לי מהקבוצה הזאת" או "אני עם מכבי חיפה גמרתי", סופם אי שם בתחתית הזכרונות, גם אם היו שחקנים מצוינים. הפעם בלי שמות- כי כולם היו פעם "אלילי אוהדים". מה שלא הפריע להם, אחרי שעזבו מרצונם או שלא, לשחרר הצהרות שפגעו קודם כל בעצמם. אם קשר מצוין "הועזב" בעל כורחו, עבר לקבוצה בינונית ומסוגל היה לספר לנו ש"ניצחון על חיפה כמוהו כזכייה באליפות עמה", מי צריך להיעלב? או חלוץ פנטסטי שהשטיח האדום נפרש תחת רגליו ולבסוף מצא עצמו בקבוצה ירושלמית שנאבקה נגד נשירה לליגה השניה. ומה קיבלנו ממנו אחרי מבצע ההצלה?- " עבורי זה כמו הזכייה עם מכבי חיפה באליפות" (!?). מה לזכור משחקנים כאלה? את היכולת במגרש או את להטוטי הלשון?
והפעם, אם הארזים נפלו, "אזובי הקיר" (עם המון מרכאות) הוכיחו שנשמה לא מוכרים עבור נקמה. גם יוסי בניון, כאשר יצא לסאנטנדר, לא הפסיק לשבח את מכבי חיפה שנתנה לו את הבמה היציבה והלוהטת ביותר להפגין עליה את יכולתו הוירטואוזית. הוא, שחקן רכש מבאר-שבע שירדה לליגה הארצית, "הבטיח" לשוב ארצה בעתיד ולשוב ללבוש מחדש את המדים הירוקים. אם לא, זה לא בגלל ירידה במשקלה הסגולי של חיפה בליגה שלנו. עד שיחליט, אם בכלל, ראינו אותו מפרגן לאקסית שלו בכל הזדמנות, ואם זו הזדמנה למשחק בולנסיה (0:0), לא התעצל והגיע למשחק לאות סולידריות. לא הכריחו אותו, לא הגיע עם עדת צלמים. רצה ובא.
לפחות בעשרים השנים האחרונות, ניתנו המון הזדמנויות לשחקנים לחזור לחיק ה"משפחה הירוקה". והם ניצלו אותן עד תום. צמד-חמד הבלמים, אריק בנאדו ואלון חרזי, הם הצוות הכי מוכר בין ה"חוזרים בתשובה". שניהם עזבו לבית"ר ירושלים, אחרי שהיו שותפים לאליפות הגדולה של 93/94. בנאדו הבין שאין לו מה לחפש לפי שעה כאשר נולו סוללת בלמים דוגמת חרזי ובלמים זרים, שלא התעלו מי יודע מה מעל ליכולתו. עבר לשנתיים לקבוצת המנורה, לא זכה בכלום אבל מאז יש לחיפה בלם ענק שמתמודד, ללא קושי נראה לעין, עם סחיבת ארבע צלחות אליפות, ובלי נדר, אולי ישלים את הסרוויס. כעת הוא חוסם בגופו את כניסתו של דקל קינן, הנודד לסכנין ולנתניה, ואולי דרכו של בלם העתיד תהיה דומה?
על חרזי כבר כתבו הכל. אין שאלה שלא שאלו אותו, אין תואר ישראלי שהוא לא מחזיק בו- הדבר היחיד שמשתנה אצלו, הגיל. כמו אצל כולנו. כל יום מעבירים דף. ואם בגלל מנג'ר מתוסכל הוא נאלץ לעזוב לשנה אחת בלבד, אין פלא שגם במקום החדש נדבקה בו ההצלחה. עשה עסק מוצלח: זכה עם בית"ר באליפות- הפסיד את הגביע האחרון של מכבי חיפה. מי לא מוכן להתחלף איתו? ה"חוזר בתשובה" הגדול מכולם היה ראובן עטר. בגללו עבדתי השבוע "שעות נוספות". ניסיתי, עם יד על הלב, התאמצתי למצוא פיסת כותרת שבה המאסטרו מאס באהובת נעוריו. נאדה. עזב אחרי עונת שיא, עבר לקבוצה שאפילו בעיר האסורה בסין לא היו מעיזים להזכירה בימיו של מאו צה-טונג, וחזר בגדול. תחילה לחצי עונה, כי ב"קבוצה האסורה" מאסו בשירותיו, אבל בשתי העונות שאברהם גרנט אימן כאן, חזר לפרוח, בעיקר כשחקן מחליף, וקטף שתי אליפויות נוספות. לא במקרה יניב קטן הזכיר את תרומתו להתפתחותו. עטר זה לא רק תלתלים ולהטוטים, זה מוסד של "כבד את אמא חיפה". להבדיל...
או רפי אוסמו ה"גדול" וליאור רוזנטל. היו שותפים לאליפויות, שיחקו בנבחרת ישראל ו...הושאלו. אוסמו ירד לעזור להפועל חיפה, רוזנטל הסתובב במכבי תל-אביב ובבני יהודה. לא רצו ללכת- מתו לחזור, וחזרו בגדול. ערב פתיחת עונת הדאבל (90/91) חיפה נותרה בלי בלמים. שתי העמדות החשובות נותרו מיותמות. בהנהלת הקבוצה נזכרו שב"נפטלין" עדיין משחק הצמד הותיק. המאמן שלמה שרף עיקם את האף, היה מוכן להתפשר על רוזנטל- את אוסמו סרב לקבל. באו אליו ואמרו לו בתקיפות: " חביבי, אתה תאמן- אנחנו ניתן לך כלים להצליח". הסוף ידוע. השניים הפכו למעוז ההגנה וגם כאן, הכל מקופל בין דפי ההיסטוריה.
חברם לקבוצת שנות השמונים, יוסי קרמר, נאלץ אף הוא בצער רב להיפרד מקבוצת נעוריו. בגלל קצר עם מאמנו מאזור השרון. נע ונד במשך שנתיים בהפועל ומכבי תל-אביב ואפילו זכה בגביע במדים הצהובים מול... מכבי חיפה ב- 1987 ובפנדלים. חבל, חבל שלא ראיתם את קרמר אחרי שבני טבק הכריע את המשחק וחבורת המנצחים (ודאי שהם, אנחנו מסוגלים בפנדלים?...) יצאה להקפת הניצחון עם הגביע. הוא עשה את עצמו רץ. לא היה לו נעים מול רבבת החיפנים חפויית הראש. יותר נעים היה לו, כשאמציה לבקוביץ החליט להשתמש בניסיונו. הניסיון הצליח כמו שכתוב בספר. קרמר הותיק, הלוחם והנוקשה הביא עימו את כל מה שהיה צריך והיה שותף לאחת האליפויות המוזרות והמתוקות. חיפה פתחה במינוס שתי נקודות בגלל עבירות תקנון והוכתרה עם שחקנים שנחשבו לחוטבי עצים ושואבי מים. בזכות ההקרבה. תראו את הקבוצה דהיום, אותה הקרבה רק מודל 2006 הרבה יותר מלוטשת, טכנית וססגונית.
גם למגן איתן אהרוני "התחשק" להתאוורר. אחרי שלוש אליפויות ביקש שיפורי חוזה, לא קיבל, ונחת בקבוצה צנועה כהפועל כפר-סבא שב"פוקס" זכתה פעם באליפות. אהרוני העביר, כמו חרזי, את הווינריות, והוליך את השרונים לזכייה בגביע המדינה. קולטים? עם מכבי חיפה הוא הופיע בשלושה משחקי גמר ונוצח בכולם, ודווקא בנכר הניף את הפרס השני בחשיבותו. ההצלחה לא סנוורה את אהרוני. בחיפה גם הבינו שאת המשחק הזה חובה להפסיק ואיזה פרס גדול יותר קיבל איתן מאשר לזכות ב"דאבל" ובעוד גביע (1993). בפעם השניה שעזב, להפועל חיפה רחמנא ליצלן, כבר ראה את... מכבי חיפה זוכה בגביע(1995) אחרי שניצחה את הפועל 0:2.
הרשימה לא ארוכה. נזכיר גם את מרקו בלבול ששיחק שנתיים במכבי תל-אביב וחזר צפונה עם גרנט ולשתי אליפויות נוספות כשחקן ספסל ועוזר מאמן, את דוד לוי שחזר מגלות קריית-חיים והיה שותף לאליפות השלישית ואי אפשר בלי להזכיר את אלירן אלקיים. בתיאוריה, אלקיים אמור היה לשחק במכבי חיפה עד עצם היום הזה. עלה לסגל הבוגר בעונת 94/95 כשהמועדון היה מוטרף על אליפויות נוספות. הושאל וחזר לעונה אישית מצוינת שגם בסופה נחל אכזבה. במשחק האחרון, מול הפועל באר-שבע, כאשר כלום לא קובע לחיפה, אלירן הוכיח מאיזה חומר קורץ. בדקה ה- 90 בניון בעט לשער, דוידוביץ הוכרע ורק אלקיים ה"פראייר" הדף בידו מהקו והורחק. הכל היה בסדר מלבד העובדה ששלושה ימים מאוחר יותר, ציפה לחיפה לא פחות ולא יותר מ...משחק גמר גביע המדינה (1998). הפסיד את הגמר, אכל את הלב מהיציע כשחיפה ניצחה בלעדיו וגם ה"עצירה המרהיבה" שלו התבררה כמיותרת, כי באר-שבע ירדה ויוסי בניון ארז והגיע לחיפה. שלא לדבר על ביש המזל כעבור חצי עונה כשפציעה קשה ואומללה הוציאה אותו מההרכב, אחרי שקנה לו מקום של קבע בעקבות הניצחון המפואר על פריס סן-ז'רמן.
וקשה לסיים רשימה משפחתית כזו, מבלי להזכיר שלושה שחקני עבר שהתגייסו מרצונם לעזרת המועדון וקיבלו אותם בזרועות פתוחות. תמיד יזכרו, מי שירצה, את השוער יחזקאל גרשוני והמגן/בלם/חלוץ, דני רום- שמולביץ. איזו סיבה יש לזכור אותם, בפרט שכל ההספק שלהם הסתכם בגביע המדינה הראשון שמכבי חיפה בפרט ועיר הכרמל בכלל, זכו בו. גרשוני ז"ל פרש ממכבי בעונת 68/69 ועוד שיחק מעט בהפועל עכוץ שמולביץ משך עד אחרי מונדיאל 1970 ופרש לביתו. הגורל העיוור גרם לשניים לחזור לקראת משחקי הגביע. השוער הקבוע, חיים זיידנברג, ג'ינג'י סוער שהגיע ממכבי חולון, ורק שמע על הופעות במשחקי חצי גמר, החליט דווקא ערב משחק כזה להתדיין על נושאים כספיים, בפרט כאשר שוער המשנה, משה אלסטר הושבת אף הוא בגלל פציעה. אלה לא היו הימים שאתם מכירים, ההווה. היום, לכל שחקן יש מחליף, פחות טוב-יותר טוב, עולים עם 11 שחקנים. אפילו לא אחד פחות. גם אז (1971) המועדון ריחף מעל הכל. משום מקום גרשוני המנוח צץ. "באתי לעזור לקבוצה, אני לרשותכם" הדהים ואיש לא נדהם.
קצת אימונים להסרת החלודה ויאללה, לעבודה. כל כך טבעי. הגיע לגמר ושם "פישל". יודל'ה שהרבני בעט לעברו מ- 35 מ', גרשוני הניף ידיים לאות ארגעה והכדור נחת ברשת. שער ניצחון להכח שלקחה את הגביע. אותם הדברים לגבי "שמילו". חזר להתאמן, ניצל את כושרו הגופני ממגרשי הטניס ןגם הוא הוסיף לארון הריק עוד מדלייה, מכסף. שניהם זכו ל...מכתב תודה מהמועדון. אלא ששמולביץ, שהספיק לומר שלום בפעם השניה, לא במקרה שכח את ה"להתראות". כי אחרי שישב שנה וחצי בבית, הסתכל וראה את מכבי חיפה שלו נלחצת במרתף הליגה. הוא יעמוד מנגד? לא מתאים לו, כמו לא לעזור לזקנה לחצות כביש סואן. חזר , הבקיע , הציל והפעם פרש סופית. אז איפה הם הירוקים מימי הקוקו והסרפן? פה, פה, ממש לידכם. יניב קטן הוא רק השגריר, ושגריר מדבר בשם הרוב.
