אברהם גרנט בכה כבר בתחילת המגרש. רק הגיעה הידיעה מפתח-תקווה שהפועל תל-אביב סיימה בתיקו, נשבר גם הקרחון. הוא התחבק קצרות עם שאר חברי הצוות, הרכין ראשו בענווה וכשהרים אותו, אי אפשר היה שלא להבחין בעיניו הדומעות.

מאד קשה לשחק כאשר יודעים כבר שהתואר בכיס. אבל שחקני מכבי חיפה שכחו את השבוע הארוך והקשה שעברו, אספו את השברים ויצאו לנצח את המשחק. הם לא רצו לזכות באליפות בחסדם של אחרים, אלא בזכותם, כפי שעשו מאז המחזור התשיעי. מאז לא נפרדו מהמקום הראשון.

ירושלים, למרות הרכבה הצעיר לא שימשה תפאורה בלבד. היא רצתה להוות יריב ראוי לשמו והצליחה. קשה לדעת כיצד חיפה הייתה משחקת, לו נזקקה להפעיל את מלוא הקיטור. את מי זה מעניין כרגע. מאות אלפים צפו בבתים, אלפים לא נשברו ועלו לירושלים הבנויה וחגגו את התואר השישי.

35 פעמים בעטו שתי הקבוצות למסגרת, עובדה המלמדת על משחק דו-צדדי. וגם היו הזדמנויות מצוינות לני הכיוונים. זה החל בבעיטה חופשית של קייסי ממרחק 20 מ` שחלפה ליד הקורה . בדקה התשיעית יעקובי המקומי הגביה וסביליה נגח החוצה. באדיר (11) מ- 20 מ` בעט מעל למשקוף וארבע דקות מאוחר יותר "תיקן" את עצמו. הוא שלח כדור נפלא לבניון שבעט בשמאלו לקורה ולרשת ? 0:1 לחיפה שהריצה את הכובש לכיוון היציעים תוך שהוא מסיר את חולצתו ומתחתיה חולצת טישרט עליה כתוב: חיפה אלופת 2000/2001.

חלק שני

חיפה המשיכה ללחוץ. קלשצ`נקו השאיר לבניון שבעט וקורנפיין עצר בקושי. ירושלים הגיבה בשלוש התקפות מסוכנות ודוידוביץ עצר את כולן. רגע של התרגשות התחולל בדקה ה- 37. כדור שהוגבהה מימין הורחק על ידי אלון חרזי והביא את סביליה, פטרוביץ ויעקובי לבעוט בזה אחר זה והגנת חיפה בלמה שוב ושוב בגופה.

שלוש דקות מאוחר יותר נשלח יעקובו על ידי פראליה וקורנפיין מנע שער בטוח. דקה למחצית ושוויון בפתח. פטרוביץ הרים לסאביץ שנגח מקרוב מעל למשקוף. מחצית.כולם חוגגים וגרנט אפילו לא נכנס לחדר ההלבשה. מה הוא בדיוק צריך לומר לחבר`ה ?

פתיחת המחצית השניה מצאה את בית"ר מטילה את כל יהבה על ההתקפה. וזה כמעט השתלם לה. אלון אופיר ירה "טיל" ודוידוביץ עצר. חלפה דקה ופטרוביץ בדק את השוער שגם הפעם נמצא דרוך. המצור נמשך. קייסי גלש לרגלי אופיר (53), זה השתחרר ממנו ובעט מימין לשמאל, כדור שחמק סנטימטרים לחוץ.
ואז הגיע שער שהקהל אוהב. מכבי חיפה הבקיעה הרבה כאלה אבל כששוכחים לה, היא מזכירה. דקה 58. עטר דילג מעל מגן , הקשית באמנות מעל כל ההגנה הירושלמית, יעקובו המשיך ב"משחק הקשתות" והכדור התגלגל לרשת החשופה ? 0:2 מתוק.

חלק שלישי

חמש הדקות הבאות הפכו למטווח חיפני. איגביני בעט משמאל וקורנפיין הדף לקרן. בניון חלף על פני סאביץ (63), העביר לעטר שבעט בחוזקה למרכז השער ועצירה. עוד שתי דקות ויעקובו שלח את באדיר ומול קורנפיין הוא בעט שטוח. חושבים שזה הסוף ? מה פתאום. עטר, ששואב השראה מטדי בעט כדור אדיר שהכניע את בית"ר אך הקורה השמאלית מנעה ממנו שער נפלא.

רפי כהן שנכנס למשחק,מצא אף הוא את הקורה השמאלית ומנגד, דקה 89, אלעד יעקובי עבר את דוידוביץ, לא ראה את אברג`יל ניצב על קו השער ושלח את הכדור לחוץ.

זהו. ואחר-כך המשטרה "התחננה" שהאלפים לא יפרצו למגרש ו"הסכמנו". השחקנים רצו לקהל, דגל ישראל נפרש ומדינת חיפה הכריזה רשמית על ירושלים כבירתה הרשמית. מי שפתחה את שנות התשעים בדאבל, פתחה את המילניום החדש באליפות. יחי המלכה החדשה-ישנה !

הרכב בית"ר ירושלים: איציק קורנפיין, ברנקו סאביץ, ישראל כהן, שמואל הלבן, דוד אמסלם, רענן דרעי( הוחלף ע"י בני חדד בדקה 46), איתן מזרחי (הוחלף ע"י אלון אופיר בדקה 46), קובי גנון, פטרוביץ, אלעד יעקובי, ניר סביליה ( הוחלף ע"י יניב אברג`יל בדקה 69).

תנו לשכל לנצח

היה משהו נכון עקרונית בכך שמכבי חיפה הוכתרה לאלופה דווקא בטדי. שהרי, כל העונה הזו התנהלה, בעצם, בצל שני הלילות: ליל הצגת השחקנים של בית"ר בתחילת העונה וליל החגיגה הגדולה של חיפה בסופה. הלילה ההוא של בית"ר, זה שהיא לא הצליחה להשתחרר ממנו עד הסוף, והלילה הזה של חיפה, שהליגה לא יכלה להתנער ממנו מאז המחזור התשיעי.
בעונות האחרונות הורגלנו לאלופות שמוכתרות מעשית בשלבים מוקדמים יחסית. מי באמת רדף אחרי הפועל חיפה לפני שנתיים ? מי באמת הטיל ספק באליפות של הפועל ת"א אשתקד ? על פניו, גם השנה היתה לנו אלופה מהסוג הזה : יחידה ומיוחדה. בעצם, זה לא לגמרי נכון. מפני שלמכבי חיפה של העונה היתה יריבה קשה ועיקשת שרדפה אחריה כמעט עד הרגע האחרון: מכבי חיפה של שבע העונות הקודמות.
מכבי חיפה של השנה נראתה, לאורך שלבים ארוכים, כמי שעלולה לכרוע תחת משא הטראומות. ודומה שמכל המאבקים שהליגה שלנו סיפקה השנה, המאבק הזה - ביצר ההרס העצמי - הוא שהיה המעניין ביותר. מעניין, מפני שהוא גם זה שסיפק לנו את שתי הדרמות הגדולות: את בית"ר נכנעת ליצר הזה ומתפרקת, ואת חיפה מתגברת עליו וזוכה באליפות.
קשה לשים את האצבע על הנקודה שבה חיפה התגברה על משקעי העבר שלה, אבל קל לשים את האצבע על הדרך בה היא עשתה זאת. מכבי חיפה הפכה במהלך העונה, לאט ובהתמדה, לקבוצה היחידה בישראל ששיחקה כדורגל מודרני באמת. לא את הכדורגל המסודר לעילא שאבד עליו הכלח כבר לפני שנתיים, אלא את הכדורגל המתוחכם יותר, עתיר חילופי המקום והיכולת האישית שמאפיין היום את הקבוצות האירופיות המוליכות.
על פניו, זה היה הימור אדיר מצידו של גרנט: הקלישאה הרי גורסת שהדרך לעזור לקבוצה להתגבר על טראומות היא להקנות לה רוטינות משחק קבועות שהיא תבצע אותן גם בעיניים עצומות (מפחד). גרנט, לזכותו, בחר בדיוק בכיוון ההפוך : הוא לימד את הקבוצה שלו כדורגל מגוון, מעניין, שחייב מידה לא מעטה של אחריות אישית ויוזמות אישיות. במלים אחרות, גרנט, על אף כל מה שעבר עליו בשנים אחרונות, בחר העונה לתת אמון בכדורגלן הישראלי. זה היה משונה, זה היה חריג, ולעתים קרובות, זה היה גם בלתי מובן. אבל מה שהיה הכי מוזר הוא, כמובן, שזה עבד. ככל שהעונה התקדמה, יותר ויותר שחקנים במכבי חיפה הבינו את המשחק ברמות כאלה שהם הפסיקו לפחד ממנו.
יתירה מכך: הם התחילו לשלוט בו. זה היה נצחון מרהיב לרציונאליות בתקופה שבה - איך נגיד את זה בעדינות ? - הרציונאליות לא זוכה אצלנו למי יודע מה נצחונות. ובמובן הזה האליפות של מכבי חיפה צריכה לשמח לא רק את האוהדים של חיפה, אלא את כל מי שמאמין שבשכל, בתבונה ובידע אפשר - איך אומרים את זה אצלנו בכדורגל ? - לעשות את זה.
מכבי חיפה התגברה השנה על הקשה שביריבות, עליה עצמה, והדרך שבה היא עשתה זאת מצדיקה רק תגובה אחת, זו שנכתבה על הצנוע והנוגע ללב שבכל השלטים שהונפו אתמול בטדי : "תודה".

( שגיא כהן - "מעריב")