"היינו צריכים לטוס למשחק נגד ויאריאל בספרד, אבל בסוף זה לא קרה" . ככה מתחיל אורי כהן את השיחה איתנו, ממלון דיוויד ים המלח, לשם הוא חולץ. אורי נולד בבארי ובכתה א' נדבק באהבה למכבי "אבא שלי ודוד שלי היו הולכים למלא משחקים עוד בקריית אליעזר", הוא מספר, "ואז בכתה א' הצטרפנו גם אני וחבר לאהדה למכבי. אנחנו לא מצליחים להגיע להרבה משחקים, אולי עשרה בעונה, גם בגלל המרחק וגם כי לא מצליחים להשיג כרטיסים. לפני שנה קניתי מלא מיכלים של ספריי וכל פעם ציירתי על המיגונית של בארי כתובת אחרת של מכבי".

אירועי השבעה באוקטובר, כמובן שעדיין מהדהדים בראשו של אורי "היה לי מזל שזה היה הסוף שבוע שלי ושל האחים שלי אצל אבא בקיבוץ זיקים", הוא אומר ומתאר את הבוקר הנורא מכל, "פתאום ראיתי בקבוצת ווטסאפ של קיבוץ בארי, שיש חשש למחבלים בקיבוץ. ואז הודעה ראשונה שהיתה אחרי זה 'יש מחבלים בבית של קרן כהן'. קרן כהן זאת אמא שלי. היא והחבר שלה ברחו לממ"ד בקומה השנייה ולא הצליחו להיכנס אליהם. ואז התחילו מלא הודעות של 'יש לנו מחבלים בבית', 'נכנסו אלינו הביתה והם יורים'. ואז סבתא שלי, פסי כהן, רשמה בקבוצה ששברו לה את כל הבית ועוד רגע פותחים את הדלת והורגים אותה. באחת בצהריים היא שלחה מילים אחרונות שהיא אוהבת אותנו. היו בבית של סבתא שלי איזה 12 אנשים ששמו אותם כבני ערובה. ואז הם פשוט הרגו את כולם. באותה שבת היתה אמורה להיות אזכרה לסבא שלי ובאו מנמיביה אורחים. מתו שם גם אחותה של סבתא, בעלה, הילד שלהם ועוד המון אנשים".

אורי ממשיך ומספר על חברים שהצליחו להינצל והוריהם נרצחו, על כל הבתים שנשרפו ועל המציאות של ילד בגיל 13 שעבר טראומת ענק.

ובכל השכול והעצב הוא נאחז באהבה למכבי: "אני חולם כבר לבוא לסמי עופר. אני לא מצליח להשיג כרטיסים. הצלחתי רק למוקדמות של ליגת האלופות".