״פוקסי״.
שנתיים שהוא איתנו שוער, שלישי. עד השבוע רובכם לא שמעתם עליו.
גדל בנוער של חיפה, בן 22, חושב כבר קדימה, סטודנט ברופין לתואר ראשון.
ומהשחקנים החשובים בקבוצה.
כי לפוקסי, הרבה לפניי גמר הגביע יש חלק מרכזי באיך שהמכונה שלנו נראית, אפילו אם רוב הזמן אף אחד מבחוץ לא רואה אותו…
הוא מגיע כל יום ונופל על הדשא. בחלק גדול מהתרגולים הוא אפילו לא משותף. עושה אימוני רצח בצד עם מאמן השוערים.
שוער שלישי.
אבל הוא מתאמן קשה כמו כולם אם לא יותר, אומר תודה רבה בכל בוקר שהוא שחקן של מכבי חיפה.
בצניעות. תוך ידיעה מה מקומו. תמיד מחבר את הקבוצה, תמיד דוחף, תמיד בעד, תמיד חיובי.
כשאתה ״כוכב״ במכבי חיפה ואתה רואה את פוקסי, אתה נזכר להודות על איפה שאתה. אתה מזיז מהאגו שלך, אתה זוכר שרק אם כולנו על אותו העמוד המכונה זזה קדימה במלוא העוצמה.
שנתיים שאנחנו כצוות איתם זה בערך 600 אימונים ומלונות ומסעות וטיסות.
ולפני כל משחק פוקסי יוצא לחימום -מכין את גוש כהן, חוזר עם חולצה ספוגה לחדר ההלבשה רק כדי להזכיר לי
״שמור מקום״. הוא מתקלח אחרי שיחת הקבוצה של ברק, ומתיישב ליידי, אוהד/שחקן, שלוש דקות אחרי שהמשחק התחיל.
ככה, שנתיים. מעולם לא התלונן, לא רב,לא כעס. רק אמר ״תודה רבה״ ועשה כל דבר אפשרי כדי שמכבי חיפה תפרח.
בינתיים כהן פרק כתף, ופוקסי שוער שני למשפתי. מאושר שהוא על הספסל, נטש את המושב שלנו ביציע.
אחרי שכבר הבטחנו את האליפות, לקראת משחק סיום העונה, הוא הרים טלפון.
עם אלף גמגומים ובצניעות אמיתית ביקש, אם אפשר, שאעביר מסר לצוות המקצועי. אם יהיה 3 או 4 אפס, אולי אפשר יהיה לתת לו כמה דקות. הבטחתי שאשאל. התשובה שנתנו בצוות הפכה ללא רלוונטית, בשבת.
משפתי נפצע, דקה 50 ומשהו, 30 אלף צופים, ופוקסי בפנים. הוא היה מצויין. ניצחנו 4:0 ופוקסי הלך אחרי המשחק על ענן. התחבקנו וידענו, מחר יהיה יום גורלי בחייו, ובחיי המועדון.
בבוקר החשש התאמת. משפתי בחוץ לתקופה ארוכה. ג׳וש כהן פרוק הכתף ככל הנראה לא יוכל לשחק בגמר הגביע. לא אאריך על מה שקרה בקבוצה עד המשחק, ועל איך שהוחלט להתנהל מול פוקסי כדי שיהיה הכי טוב שהוא יכול להיות בגמר גביע המדינה, ככל ויישחק.
פוקסי בגמר גביע המדינה.
באוטובוס בדרך למשחק ״בדקתי״ אותו והאמת היא שהייתי קצת מודאג… רגע לפניי שיצא לחימום רק הזכרתי לו שאני שומר לו כרגיל מקום ליידי…
הוא צחק והפשיר…
כשהוא ירד מהחימום וחיכיתי לו בחדר ההלבשה נרגעתי.
אני רק ישבתי כמה מטרים ממנו, והוא השלים הכנות. לא פניתי אליו, חיכיתי. ואז הוא מתסכל אליי ומחייך…
״יש יותר כיף מזה״ הוא אומר… ״גמר גביע, תענוג״.
התחבקנו.
בינתיים חזרה כל הקבוצה מהחימום וכל אחד ואחד מהשחקנים נתן לו חיבוק אמיתי. כזה שמודה לו על אלפי נפילות על הריצפה מידיי יום, שריטות ומכות שהכינו אותו לרגע הזה, ונותן לו את התחושה שהכל יהיה טוב.
פוקסי יצא למגרש עם חיוך והיה מצויין. רגוע, שליו, איכותי. לקח אותנו עד לפנדלים.
אז הערב כשפוקסי יעלה על הבמה והקהל יריע לו, אדע שאם יהיו לנו הרבה כאלה בחדר ההלבשה בעונה הבאה, העתיד של מכבי חיפה יהיה ירוק מתמיד
.png)
.jpg)
