שחקן בינלאומי ומשחקניה המצטיינים של מכבי חיפה בכל הזמנים. האיש שפתח את הקריירה בסערה, סיימה בסערה. שחקן שחילק את מחנה האוהדים לשתי קבוצות כשלמעשה שתיהן אינן עומדות על טיב משחקו והתנהגותו. עונת 1951/1952 הביאה את מנצ`ל, שגר באותן שנים בטירת הכרמל, למכבי חיפה. הוא התגעגע לפעילות ספורטיבית וחברו הפנה אותו למגרש מכבי הישן בבית הקרנות בחיפה. ההצטרפות למכבי "שלמה" שהוזכרה כקבוצת הנוער המבריקה בארץ דאז, סללה את דרכו להרכב הקבוצה הראשונה. למזלו נקלע לתקופה של חילוף משמרות. הדבר התבקש בגלל היותה של הקבוצה בתחתית. המאמן, אוטו שלפנברג, הימר על הצעירים. רוב האימונים נערכו על מגרש אספלט בבית הספר הריאלי. במשך השנים קנה לו מנצ`ל שם של שחקן טכני ממדרגה ראשונה. לצופה מן הצד נראה כאילו משחקו אדיש ולא איכפתי ועל כך ענה מנצ`ל:" היה בזמנו מאמן בנבחרת ישראל ששמו יזבנצ`יק. הוא העיר בזמנו לאחד השחקנים שאין ערך לעבודה אפורה במשך 90 דקות, די ב-10 דקות טובות בכדי להכריע משחק". מנצ`ל שהפך מאוחר יותר למאמן יצא חוצץ כנגד דעה זו. הוא הודה שלצופה מהצד נוצר רושם שהוא אדיש . "מבחינת כושר גופני הייתי הטוב ביותר. אנשים טענו כנגדי בנקודה זו, אולם היה ברור שאם למנצ`ל לא הולך, מכבי חיפה לא תנצח. כדוגמא אני יכול להביא את קריאתו של זכריה בן-צבי באחד המשחקים: מנצ`ל,, תפסיק לשחק עם החבר`ה, שחק לבד ונצח את המשחק". ריח של שחצנות עלול לעלות ממשפטים אלה ובמיוחד מפי ה"בלרינה", כינוי שהודבק לו, אבל מנצ`ל לא ניסה להלחם נגד דעת הקהל. היתה לו הזכות להיות הראשון בארץ שנגדו הופעלה השמירה האישית הצמודה. מושג זה לא היה קיים באותם ימים ויכולתו הגבוהה אילצה את מאמני הקבוצות לנסות לשתקו. קבוצות רבות חשו בנחת רגלו ובין המשחקים הגדולים שלו ניתן לציין את חצי גמר הגביע מול הפועל פתח-תקווה ב-1962 (1:5 לחיפה) ובאותה שנה, הגמר הבלתי נשכח נגד מכבי תל אביב בו ניצחה חיפה 2:5. משחקים מצוינים היו לו במדי נבחרת חיפה נגד ריימס מצרפת וסטנדרד ליאז` הבלגית. השיא היה במשחק הנבחרת מול יובנטוס האיטלקית בסיום משחקי המכביה (1961). מנצ`ל וחברו לקבוצה, אהרן אמר, הפגינו יכולת נפלאה ובסיום המשחק ביררו האורחים אם ניתן לרוכשם. למנצ`ל היתה "אלרגיה" להפועל פתח-תקווה: "למשחקים אלה, אולי לא היתה משמעות בטבלה, אך היוקרה שיחקה תפקיד ראשון במעלה. כל משחק היה דרמטי והצופים הרבים שהגיעו למשחקים ציפו לגדולות ונצורות. זכור לי משחק ב-1962 בו הוליכה הפועל פתח-תקווה במגרשו בתוצאה 0:2. השווינו ל-2:2 וחמש דקות מהסיום, פרצתי ממרכז המגרש ותוך כדי כדרור, חלפתי על פני מספר שחקנים והבקעתי שער נצחון שגרם לכותרות גדולות". השנים שבין 1957 ל-1959 היו שנות השיא של מנצ`ל. הבקיע שערים רבים והיה מעין ברומטר, יחד עם חבריו, לכדורגל הישראלי בכללו. כך המשיך לשחק עד שנת .1964 הנהלת מכבי חיפה חשבה שעם כישורים כשלו, יש לשלוח את מנצ`ל לחו"ל, ללמוד בקורס מאמנים. בתמיכתם של חברי ההנהלה נסע לגרמניה. הוא עזב את הקבוצה במצב של חילוף משמרות וכשחזר, היא כבר נלחמה על חייה. אוהדי הקבוצה חשבו שרק בעזרת השם מנצ`ל ניתן להציל את הקבוצה. הוא חזר לשחק, אך לא יכול היה להושיע מחוסר כושר גופני ואוירת הבהלה שפגעה בשאר השחקנים. הנשירה לליגה א` הביאה את מנצ`ל לאמו את קבוצת נעוריו. ארבע שנים אימן, החל מ-1965 עד 1969. הקבוצה היתה היציבה והיעילה ביותר בכל שנות קיומו של המועדון. היא שיחקה בצורה מחושבת כשהיא מתבססת על כח וכושר גופני. מנצ`ל הודה כי אחרי שנות האימון בחיפה, עשה צעד בלתי מחושב כשהחליט לאמן את הפועל באר-שבע שירדה לליגה א`. לאחר מכן עבר להפועל ירושלים ושב למכבי חיפה. שתי עונות נוספות הספיק לשרת את האגודה, לא לפני שבעונה השניה הופסקה עבודתו ערב תקופה גורלית לקבוצה. מנצ`ל רצה לנשל את השחקנים הותיקים שחדלו, לדעתו, לתפקד כראוי.הוא ביקש להתבסס על הצעירים. שחקנים, ישעיהו שווגר, משה אגמי ואחרים כינסו אסיפה והחליטו לפנות ליו"ר האגודה, דני אסנין, כדי שיפעל לסילוקו של מנצ`ל. הימים היו לפני משחקי המבחן להשארות בליגה הלאומית והמתמרדים הבטיחו ללכת ברגל מתל-אביב לחיפה, אם ינוצחו. הסוף ידוע. מכבי חיפה נשרה לליגה א` ומנצ`ל נותר עם טעם מר. בדיעבד הצטער מנצ`ל שלקח על עצמו לאמן במכבי חיפה : "כאחד שגדל באגודה וידע את מצבה הפיננסי, לקחתי על עצמי להילחם את מלחמות ההנהלה. שחקן שדרש כסף, בא אלי במקום לחברי ההנהלה ואני שידעתי את המצב האמיתי, סרבתי. בכך פתחתי פתח לכך שיצביעו עלי כאיש הרע. הקרבתי את כל מה שהיה לי למען הקבוצה. ב-1966 ויתרתי על אימון נבחרת הנוער למען מכבי חיפה". כשמכבי חיפה נשרה לליגה הארצית נקרא מנצ`ל לשמש בועדה המקצועית, ליד המאמן משה ששון.

(יצחק הברמן)