בנימין דוידוביץ, שוער הקבוצה בשנות ה- 50 מעולם לא פונק על ברכי תורת האימון שמביאה שוערים לפסגות גבוהות. כילד, היתה לו דמות לחיקוי, השוער הצ`כי האגדי, פלניצ`קה, ולא יותר מזה. לדוידוביץ גם לא היה זמן ללמוד ולהתקדם. מלחמת העולם השניה ריתקה אותו לבית יתומים, לאחר שנותק מהוריו על ידי הגרמנים. הוא שהה זמן רב במחנות הריכוז מעוררי הפלצות וכשהסתיימה המלחמה ב- 1945 הוגלה לקפריסין הסמוכה ושם החל להרים ראש ולהתעניין יותר ויותר בכדורגל ובכדורעף. חיפה לא היתה היעד המועדף עליו. תחילה הוא נחת בראשון לציון שם מצא את יעקב חודורוב המצטיין וכחסר נסיון ויסודות הצפין לחיפה, התגייס למשטרה ובגיל 20 עדיין לא מצא את מקומו. במקרה נקרא אל שמואל ביינהקר ז"ל, ממקימי מכבי חיפה החדשה והתבקש להצטרף לשורותיה. באותם ימים סבלה חיפה מהיעדר שוער קבוע ברמה סבירה, ולעתים קרובות ניצבו בין הקורות שחקני שדה ש"התחפשו" לשוערים בלית ברירה. דוידוביץ רצה להיות שוער בגלל אליל ילדותו הצ`כי וקיבל את מבוקשו. המאמן דוד (דז`ה) פרקש הקדיש לו זמן באימונים כדי לשפר את יכולתו. ב- 1957 החלה רכבת שוערים במכבי חיפה והובאו אליה שוערים מצטיינים מקבוצות אחרות. לדוידוביץ לא היה איכפת, כי ב- 1957 זכה ב"תואר" היקר ביותר לאדם ששרד את השואה: הוא גילה את אימו שלמה ובריאה בגרמניה ומאחר שבמכבי חיפה לא שילמו כסף לשחקנים, לא היתה לו בעיה לעלות על המטוס כדי לפגוש את הורתו. כשחזר, המקום בשער כבר היה תפוס בידי אחרים וב- 1961 נטל את מקל הנדודים ועבר להפועל קרית חיים מליגת המשנה בשורותיה שיחק עם דוד שוויצר ז"ל, מגן שלימים הפך לבר-סמכא בכדורגל הישראלי ואף אימן את נבחרת ישראל. כעבור שנה שב למכבי חיפה והחליט לפרוש ממנה כדי לעבור למכבי זכרון יעקב ושם לסיים את הקריירה בגיל 33 . המשיך לשחק עם קבוצת הוותיקים של מכבי חיפה עד לפרישה הסופית וההתמקדות בבנו,ניר, דור שני במשפחת דוידוביץ שעבר מסלול קל בהרבה מאביו ותחת עינו הפקוחה התקדם והגיע להיות השוער הראשון של מכבי חיפה ונבחרת ישראל. בתולדות מכבי חיפה אין מקרה נוסף שאב ובנו שיחקו כשוערים. בנימין דוידוביץ ששיחק גם בנבחרת המשטרה, עסק גם בענפי ספורט אחרים כמו כדורעף, טניס שולחן ואתלטיקה, היה ממקימי מחלקת הכדורעף של מכבי חיפה.