רבים וטובים עברו את כור ההיתוך במכבי חיפה. בדרך כלל אי אפשר להצביע על כדורגלן מסוים ולומר שהוא היה מספר .1 אהרן אמר שבר את ההנחה התיאורטית הזאת והפך למיתוס בחייו. עד כדי כך שברוב המשאלים שערכו כלי התקשורת לעתים רחוקות, הוא תמיד נבחר כשחקן המושלם והבוחרים היו אלה שטרם נולדו כאשר הנבחר כיכב בחוליית הקישור במכבי חיפה. נסיבות הגעתו למכבי חיפה היו מקריות. המאמן אלי פוקס שמע שלאחד הקיבוצים הגיע עולה חדש שמדהים ביכולתו. הוא נסע לראותו, התרשם והזמינו לאימוני מכבי חיפה. אמר הצליח ללהטט מול תשעה שחקנים שלא הצליחו לגזול ממנו את הכדור. הוא היה מופנם אבל כשנגע בכדור, הבינו שלפניהם שחקן נדיר ואסור לשכוח שבמכבי חיפה כבר שיחקו שחקנים מצטיינים כישעיהו הלד, אשר עלמני, ג`וני הרדי, אברהם מנצ`ל, זכריה בן-צבי ואחרים. מאמנו, אלי פוקס, הבחין בפוטנציאל העצום והציבו כקשר וחיש קל הוכיח אמר גאוניות. מסירות מדויקות ארוכות טווח, מסירות קצרות עם חבריו ("דאבל פס"), בעיטות אדירות ממרחקים וכושר גופני מצוין, כאילו הוכנס מנוע לגופו. בעונת 1958/1959 הוסט אמר לתפקיד החלוץ המרכזי וניצל כראוי את כל התכונות בהן ניחן. באותה שנה זכה בתואר מלך השערים של הליגה הלאומית עם 17 שערים וחלפו 30 שנה עד ששחקן נוסף ממכבי חיפה שיחזר את ההישג וזכה אף הוא בתואר דומה, זאהי ארמלי ב-.1988 במהלך הקריירה שלו כבש שלוש פעמים שלושה שערים במשחק. הופעותיו המלהיבות שגרפו תשואות בכל מגרש בו הופיע, יחד עם ה"להקה הירוקה" לא נעלמו מעיניו של המאמן הלאומי, ההונגרי גיולה מאנדי שזימנו לנבחרת. באותם ימים, הזמנת שחקנים לנבחרת הייתה מעשה מרכבה פוליטי, על פי מפתח של מרכזי הכדורגל, ולמכבי חיפה היו שני נציגים קבועים: אהרן אמר ואברהם מנצ`ל. ב-10 באפריל 1960 נרשם אמר יחד עם מנצ`ל ונבחרת ישראל בספר הזהב של הכדורגל הישראלי. הוא היה מגיבורי הניצחון על יוגוסלביה בבלגרד ,(1:2) תוצאה שהדהימה את עולם הכדורגל. רק לשם המחשה: המנוצחים זכו במדליית הזהב באולימפיאדת רומא. אמר, נישא על גלי התהילה לא הסתפק בשבחים. ב-5 בספטמבר 1961, בטקס סיום משחקי המכביה נערך משחק ידידותי בין נבחרת ישראל ליובנטוס, קבוצת הפאר האיטלקית. 3:3 הייתה תוצאת הסיום אבל הטוב במגרש היה אמר שזכה לציונים נדירים בתקשורת הישראלית שיצאה מכליה והעניקה לו 9 ו-.10 האיטלקים לא האמינו למראה עיניהם והציעו לרכוש את אמר ואת מנצ`ל, שהצטיין אף הוא במשחק, תמורת חצי מיליון דולר, סכום דמיוני כשמדובר בשנת 1961. הנהלת מכבי חיפה "נבהלה" גם מהסכום וגם מהעובדה שחוט השדרה של הקבוצה עלול להישבר וסירבה לשחררם ואז, כעבור מספר שבועות הגיעה הבשורה המרה מנמל חיפה, מקום עבודתו של אמר. זה היה ספטמבר השחור. הקריירה המפוארת של אמר, אחד השחקנים הטכניים שהיו בישראל, נפגע קשות. מוטות ברזל שנחתו מהמלגזה על רגלו, שברו אותה באופן חמור ואיימו לשים קץ לאגדת אמר. רופאי בית החולים היו מאד פסימיים באשר ליכולתו להתאושש. בשעה שאמר נאנק מכאבים, תרתי משמע, נסעה נבחרת ישראל למשחק גומלין נגד נבחרת איטליה (הפסידה 0:6) בטורינו, נובמבר 1961, ומאמן העבר הנודע של ה"סקוואדרה אזורה", ויטוריו פוצי, לא הבין כיצד זה נפקד מקומו של אמר. כשסופר להם שהכדורגלן עליו " שמו עין" נפצע בנמל, נדהמו לשמוע ששחקן ברמתו עובד בכלל ובנמל בפרט. כוח הרצון הכביר שלו לשוב למגרש הפתיע את הרופאים. במשך שלוש שנים חזר והתנתק מכדורגל, בגלל הפציעה ואחר כך התמסר לשיקום חייו שנקלעו למשבר. שיחק פה ושם, שבוע הופיע לאימונים ולאחר מכן נעלם לחודש בהעדיפו לעבוד משמרות. לרוע מזלו, עלתה מכבי חיפה לגמר גביע המדינה מול מכבי תל אביב ואמר נאלץ, יחד עם עוד 30 אלף צופים לחזות בתיקו אפס שהוליד משחק חוזר. למרות שהתאמן לסירוגין, איפשר לו המאמן אוטו שלפנברג לשחק וכמו שמעולם לא נפגע, היה ממצטייני המשחק וחיפה זכתה בגביע הראשון שלה במאי 1962. בעונת 1965/1966 כבר היה אמר מחוץ למכבי חיפה. המועדון נשר לליגה א` ועשה מאמצים לשוב ללאומית. המאמן אברהם מנצ`ל, ביקש ממנו ומאשר עלמני שעמד אף הוא על סף פרישה, להצטרף לסגל שהושתת רובו ככולו על שחקנים צעירים, כדי להעניק להם ביטחון. אמר כמו עלמני הסכימו לשוב. בשבוע הראשון לא נכלל בין ה-,15 אחרי שבוע נמנה ולא שיחק. סבלנותו פקעה, הוא לקח את הבגדים והכריז על `ברוגז` שנמשך שנה. רבים סתמו עליו את הגולל אבל בתום העונה, כשחיפה הבטיחה עלייתה, פגשו בו באקראי מנצ`ל ומנהל הקבוצה, משה אפריאט, ודחקו בו לחזור. והוא שוב הסכים. זה כבר לא היה אותו אמר. אחרי סדרת ניתוחים, פציעות חוזרות ונסיונות בלתי מוצלחים, התקשה אמר בגיל 30 לשחזר את יכולתו המוכרת. למרות זאת, לפתע חלה התעוררות ביכולתו, הצעירים שאבו עידוד מכושרו המתחדש עד שאלת המזל שוב בגדה בו. בשבת, 5 בנובמבר 1966 בשעה 13.30 בבלומפילד, במשחק נגד בני יהודה, אמר שבר את רגלו בצורה חמורה, בדיוק אותה רגל בה נפצע מספר שנים קודם לכן. הפעם הרופאים השאירו בידיו את ההחלטה אם כדאי לו לשוב ולשחק. לאמר לא היה עם מי להתייעץ. חבריו, רובם אוהדי מכבי חיפה לחצו עליו לעבור את הניתוח ולנסות לחזור. עיתונאים היו תמיד אצלו מחוץ לתחום, והוא נימק התרחקותו מהם בכך שבכל פעם שהוא מתראיין, הוא נפצע או מגלה יכולת ירודה. וכך, אחרי מסע תלאות כשבמאזנו רק 132 משחקי ליגה ו-14 הופעות בנבחרת, סיים גדול שחקני מכבי חיפה בכל הזמנים את הקריירה המפוארת אך העגומה. הוא ניסה כוחו בליגה נמוכה יותר, אבל נשבר ופרש. המשיך לבקר במשחקי הקבוצה עד שיום אחד, כשהגיע לשערי האצטדיון בקרית אליעזר, אחד הסדרנים לא זיהה אותו, תופעה נדירה לכשעצמה, ולא אפשר לו להיכנס לתחומו. אמר נעלב עד עמקי נשמתו וכל הנסיונות לשכנעו שמדובר בטעות לא צלחו. אנקדוטה המלמדת שלמרות הכל נשאר קשור בנימי נפשו למכבי חיפה, סיפור שמעולם לא ראה אור: לאוזניו הגיעה ידיעה כי במועדון מכבי חיפה תלויות על הקיר תמונותיהם של רוב שחקני הקבוצה ובעיקר מספר תמונות בהם הוא מצולם. אמר, באמצעות ידיד, הגיע בחודש מאי 2000 לתחומי חדר ההלבשה, ניצל את העובדה שאיש לא מבחין בו ועמד נרגש מול ההיסטוריה שלו במכבי חיפה שחלפה מול עיניו. אין זכר מצולם לאירוע, מאחר ושחקן העבר התנה את בואו בחשאיות מוחלטת.

(יצחק הברמן)