ה"רגל הרועמת" וה"מפציץ" הם שניים מהתארים להם זכה קיצוני מכבי חיפה בשנות ה- 50 ,יצחק שפירא. הכדורגלן התמיר ששלט בכדור בשתי רגליו במידה לא רצויה לשוערי הקבוצות היריבות, קנה את עולמו בזכות השערים הנפלאים שכבש לרשתם. התקופה בה שיחק, שעה שחלוצים רבים פרחו בזירה המעיטה מעט מהכותרות להם היה זכאי, אבל לשפירא הציונים בעיתונים היו משניים. הוא חיפש שערים ומצא אותם. את " מומחיותו" רכש בקבוצת נעוריו, הפועל עתלית. כבר בהיותו בן 14 ערך את הופעותיו הראשונות במדי קבוצת הבוגרים ששיחקה בליגה ב` ורבות מהקבוצות לא מצאו מענה למעלליו. השרות הצבאי היה הגורם הראשי בשינוי המהפכני בחייו הספורטיביים. לאחר הטירונות הוצב ביחידת חימוש בבת - גלים, שכונה בחיפה. במחנה זה שירתו גם שחקנים מהפועל חיפה. הם לקחו את שפירא לאימון בקבוצתם ולאחר מספר אימונים דחה אותו המאמן דאז, דוד שווייצר, בטענה שלא חסר לו שחקן מסוגו. הוא עבר לקבוצת מכבי חיפה שציפתה למוצא פיו של מאמן הפועל. מאמן מכבי, אלי פוקס "שם עין" על שפירא ובתום מספר אימונים תקע יתד בסגל שלה. עצם המעבר למכבי עדיין לא השפיע על הצבתו בהרכב הראשון. כושר ההתמדה עמד לו לעזר בהופיעו לסירוגין בהרכב הראשון ובקבוצת המילואים שגם היא לא קטלה קנים. שפירא אהב לשחק בתפקיד חלוץ מרכזי. מאמניו חשבו שהוא מתאים יותר להופיע בכנף השמאלית והוא כיבד דעתם : " היתה לי בעיטה חזקה לעומת משחק ראש חלש. תמיד חיפשתי את ההזדמנות ליד השער. אי אפשר להתעלם מכך שלידי כיכבו אברהם מנצ`ל, יונתן הרדי, אהרן אמר, זכריה בן- צבי ומעל כולם, המוח המתכנן, אשר עלמני. אלה סיפקו כדורים למכביר ולחלוצים לא נותר אלא להשלים את המלאכה" נזכר שפירא בשמונה שנות שירותו בחיפה. לקיצוני המשופם היתה " סימפטיה" לאחד השוערים המצטיינים בישראל, יעקב ויסוקר מהפועל פתח תקווה. כמעט בכל משחק בו ניצב השוער מעברו השני של המגרש ספג שער, פרי רגליו של החלוץ החיפני המפחיד. הבולט שבהם נכבש ב-.1961 בדקה הרביעית הכדור הונח במרחק 25 מטרים משער הפועל פתח תקווה. הקהל, כהרגלו, צעק ודרש ששפירא יבעט. לא היה ספק שהוא האיש: " רצתי במהירות והכנסתי רגל בריאה בכדור. הוא טס אל מתחת למשקוף מבלי שויסוקר יצליח למנוע את חדירתו לשער". לבד מהעימותים המלבבים עם יעקב ויסוקר שמורים בזכרונו שניים מיוחדים. הצמד הוא חלק מחמשת השערים שהביאו למכבי חיפה את הגביע בפעם הראשונה בתולדותיה. " הרגע הגדול ביותר שלי היה בגמר ב-.1962 איצטדיון האוניברסיטה בירושלים קושט בדגלי הלאום. הגביע הכסוף נצץ בשמש הקייצית וכאילו קרץ לשחקני הקבוצות. את התוצאה ( 5 : 2 ) לא שוכחים. לי כשחקן צפות ועולות התמונות של הקפת הנצחון ותרועות הגיל הספונטניות. קבלת הפנים הנלהבת בעיר הכרמל והמסיבה הספונטנית במועדון האגודה הוסיפו חן מיוחד למאורע ".

(יצחק הברמן)