קשר, בוגר מחלקת הנוער של מכבי חיפה. שיחק במועדונים השכונתיים "גולני" ו"גיבורים" בחיפה. בגיל 10 התגלה על ידי יעקב (שמטניק) שמיר, מראשי מחלקת הנוער והובא למכבי חיפה. עבר את כל מסלול הקידום וכשהגיע לקבוצת הנוער היה מהגורמים הבכירים לזכייתה באליפות המדינה. באותה שנה נבחר לשחקן המצטיין בקבוצה. הופיע בנבחרת מכבי ישראל ובנבחרת הנוער. בגיל 17 הועלה לשורות הבוגרים על ידי המאמן ערן קוליק שאימן את הקבוצה בליגה הארצית. אמסלם הצליח להדהים את אנשי מכבי חיפה כאשר מיד עם גיוסו לצה"ל, הודיע על פרישה ממשחק פעיל. לטענתו, ראה שלא כל העניינים במכבי חיפה מתנהלים כלפיו כשורה והעדיף לבנות את עתידו בצבא. 10 חודשים לא שיחק כלל כדורגל, אבל לבסוף "נשבר". באחת מחופשותיו הצליח מנהל הקבוצה, נועם רשף לשכנעו לחזור בו מהפרישה ולשוב לשחק. אמסלם זומן לנבחרת האולימפית עם הקמתה, יחד עם חברו לקבוצה, איתן אהרוני, אותה אימן האנגלי ג`ק מנסל. אמסלם נחשב ל"מנוע" במרכז המגרש. ניחן בכושר גופני גבוה ותיקול חזק. בעונת 83/84 היא עונת האליפות כמעט ולא שיחק. עולמו חרב עליו כשנפגע קשה בברכו בתיקול עם שחקן נוער (מרקו בלבול) במהלך אימון פנימי. אבחנת הרופאים היתה קטלנית ונחשבה לאחת הפגיעות הקשות בכדורגל הישראלי: שתי רצועות ברך קרועות לחלוטין. אמסלם נותח, שהה תקופת מה בבית החולים, התהלך עם גבס וקביים ונעדר זמן ממושך מהמגרשים. בשלב מסויים התייאש ולא האמין שישוב ללבוש את מדי מכבי חיפה, אולם עקשנותו של הפיזיוטרפיסט פיני שרון העמידו על הרגליים. כשחזר למגרש כבר לא נהנה מהמעמד לו זכה בעבר. הוא דרש שחרור ממכבי חיפה ולא נענה. אמסלם לא נכנע, נקלע לעימות חריף עם היו"ר דאז, צבי וייצנר ובסיומה של התקרית הושעה לארבעה חודשים על ידי ועדת משמעת פנימית. את המהלומה השניה ספג כשנודע לו, ערב פתיחת העונה הבאה, שמכבי חיפה אינה מתעתדת לשתפו במסע ההכנה לגרמניה. על אף שהביע נכונותו לממן את הוצאות השתתפותו במסע ובלבד שיוכל להתכונן כראוי לעונה הבאה באופן מלא, הצעתו נדחתה. בצר לו פנה להתאמן בשמשון תל-אביב ובית"ר ירושלים, ולבסוף עבר לשחק במדי היריבה העירונית, הפועל חיפה (1986) שם שיחק עד לפרישתו בגיל 30. אחרי פרישתו חזר בתשובה.

(יצחק הברמן)