חלוץ שהגיע למכבי חיפה בגיל 25 ממכבי שפרעם מהליגה השניה. לא שיחק בקבוצות ילדים, נערים או בנוער, ולמעשה החל את פעילותו הרשמית בקבוצת בוגרים. עד אז שיחק בשכונה יחד עם שאר הילדים. הם הניחו שתי אבנים במקום פתוח כדי לסמן את מידות השער, והכדור היה חפץ עגלגל מניילון שתוכו עיתונים. הפועל שפרעם הייתה הקבוצה הראשונה שלו. בגיל 15 החל להופיע בליגה ג`. לאחר ששיחק בשורותיה כשלוש שנים ולא הצליח לעלות עמה לליגה ב`, עבר לשחק בהפועל סכנין לשנה אחת מליגה ב` וממנה שב לשפרעם, אחרי ששתי קבוצותיה בליגות הקטנות אוחדו. בשפרעם המשיך לשחק חמש שנים כשבתקופה זו הצליחה הקבוצה להעפיל מליגה ג` לליגה הארצית (אז ליגת המשנה). במשחק מבחן לעליה מול הפועל בת-ים שפרעם ניצחה 3:4 וארמלי כבש את כל ארבעת השערים. בקיץ 1981 ביקש לעזוב את שפרעם ולהצטרף למכבי חיפה אלא שהנהלת שפרעם סירבה בתוקף וארמלי איים להכניס טופס הסגר. לבסוף ויתר והמשיך בקבוצתו. כעבור שנה (קיץ 1982) חתם על חוזה עם חיפה והפעם הוריו הטילו וטו. הנהלת מכבי חיפה, בראשותו של צבי וייצנר, הסתמכה על החוזה שנחתם בינו לשפרעם ועל פיו, תמורת 55 אלף שקלים הוא אמור להשתחרר. בשפרעם התנערו מהסיכום ובלית ברירה, חיפה הגישה צו מניעה נגד שפרעם, ארמלי וההתאחדות לכדורגל, ובית המשפט קבע נחרצות: ארמלי שייך למכבי חיפה ! בתווך מרכז מכבי הושגה פשרה כדי שהשחקן לא יישאר קרח מכאן ומשם. על פי ההסכם החדש ארמלי ישחק במכבי חיפה בעונת 1982/83 רק 10 מחזורים ובסיבוב השני ישוב לשפרעם. בתום העונה הוא ייחשב לשחקן חופשי ויוכל לעבור לאן שיחפוץ. ארמלי צד את העין והצליח לתקוע יתד גם בנבחרת הלאומית. המאמן יוסף מרימוביץ הזמינו לנבחרת האולימפית וכבר במשחקו הראשון מול נבחרת מקבילה של בלגיה כבש שלושער בניצחון 2:3 על הנבחרת האורחת. החלוץ הפורה הפך לאחד מסמלי הכדורגל הישראלי. בד בבד עשה דרכו חזרה למכבי חיפה ושוב נתקל בהתנגדות משפחתית, בעיקר מצד אביו, שאפיק, שהודיע לו כי אם ברצונו להינשא, עליו להישאר בכפר הולדתו. במצב הזה החלה מערכת לחצים גדולה על ארמלי, כאשר מכבי חיפה מחד ודוד שוייצר, מאמן הפועל תל אביב מאידך, מציעים לו הצעות קוסמות. לבסוף, הפור נפל על חיפה. כבר בתחילת הקריירה המפוארת שלו בחיפה הפך לדמות נערצת בכל המגזרים. מכבי חיפה קיבלה חיזוק רציני ביציעיה, כאשר מאות אוהדים מהמגזר הערבי "רדפו" אחרי אלילם. זאהי הצליח לשגע מדינה שלמה. הוא היה אחד מהכדורגלנים הבודדים שהשתכר 90 אלף דולרים בעונה, בהצהירו על כך קבל עם ועדה בתוכנית אירוח בטלוויזיה. הכינוי שהודבק לו- "רמבו" ? על משקל סרטיו של שחקן הקולנוע, סילבסטר סטלונה ששיחק בתפקיד מתאגרף, הפך אותו לחלוץ מספר 1 בישראל. תכונותיו הבולטות: ריצה סילונית, כיבוש שערים מכל מצב וכושר גופני בלתי נלאה. נחיתותו הטכנית בלטה לעין, בגלל שלא שיחק בקבוצות במחלקת נוער, התמוססה בים השערים שכבש לזכות מכבי חיפה. ארמלי, יחד עם המגן הירושלמי, ציון מרילי היוו את המאיץ לקבוצה שהחלה לדהור לעבר הצמרת הגבוהה. יחד עם משה סלקטר ורוני רוזנטל יצא שמה של חוליית החוד החיפנית למרחוק. למרות שכבשה מעט שערים במשחקי הליגה ( 48 בעונה הראשונה ו- 57 בשניה) כולם הסתובבו בהרגשה שמדובר ב"תותחנים". למעשה, רק ארמלי הפגיז ועדות לכך, 90 השערים שכבש בשש העונות בהן שיחק במכבי חיפה. כמות כזאת במספר משחקים לא גדול יחסית, הפכוהו ללהיט. השלד החיפני שהתבסס על שחקנים מתוצרת בית, בצירוף ארמלי ומרילי, הצעיד את הקבוצה לשני תארי אליפות ראשונים ורצופים בתולדות המועדון. לארמלי זו הייתה תקופת עדנה וכאמור, הוא שיחק גם בנבחרת ישראל במשך ארבע שנים (1982-1986) ובין השאר היה שותף לכישלונה להעפיל למונדיאל 1986 אחרי כישלון במשחקים הקדם-עולמיים באוקיאניה. המסע למזרח הוליד את אחת הפרשות המכוערות בכדורגל הישראלי. מיד עם שובה של הנבחרת, יצא שלמה קירט, משחקני הסגל בהצהרה גזענית ש" אסור לשחקנים ערבים לשחק בנבחרת". דברים אלו הגעישו את הרחוב הספורטיבי. ארמלי כמעט ולא הגיב. מלאכתו נעשתה בידי אחרים. חברי כנסת, אישי ציבור ושחקנים גינו את קירט שסולק מהנבחרת על רקע דבריו. אחרי מספר ימים הבין שהרחיק לכת ויזם "סולחה" עם ארמלי בשפרעם. למרות ההד התקשורתי הרחב, לארמלי נותר טעם מר בפה. באותה תקופה הגיע לשיא יכולתו ולטש עיניו לאירופה. הזמנות מיוחדות לא הגיעו, ורק כאשר עזב את מכבי חיפה סופר לו שהזמנה קוסמת הונחה במגרת שולחנה של ההנהלה בחיפה. באיירן מינכן האגדית, היא ולא אחרת, שלחה לו זימון קורץ אלא שבחיפה דאגו להסתיר את ההזמנה ממנו. כך החמיץ ארמלי הזדמנות לשחק באירופה. והוא כלל לא ידע. ללא קשר, אחרי שלוש עונות בחיפה, כאשר חוזהו הסתיים, החל דוד שוייצר להפעיל עליו לחץ כבד כדי שיעבור לשחק בהפועל תל אביב. זה היה קיץ לוהט. לא חלף יום מבלי שכותרות העיתונים יזעקו ש"ארמלי חותם כאן או שם". רק חיפה ותל אביב התחרו על נעליו של החלוץ המצטיין. אחרי מאמצים גדולים, ארמלי נכנע לתחנוני שוייצר והחליט לצאת עם הפועל ת"א למחנה אימונים ברומניה. בחיפה לא הרימו ידיים, ובדקה האחרונה נכנעו לדרישותיו וחתמו אתו לחוזה נוסף לפרק זמן של שלוש שנים. כולם נשמו לרווחה. פה ושם ניסו לזנב בהחלטתו, על ידי פרסום החוזה שלו במכבי חיפה, ארמלי נענש על אי קיום תקנון התשלומים, הורחק לחודש אבל איש לא התרגש. העיקר היה שימשיך לשחק במדים הירוקים. בעידן החדש מכבי חיפה נקלעה ל"משברון". ארמלי היה מעין שושנה בין החוחים. הוא המשיך לכבוש שערים בסיטונות וגם זכה להכרה לאומית בשני מישורים שונים. יו"ר הכנסת דאז, שלמה הילל, העניק לו את פרס הסובלנות בטקס שנערך במשכן הפרלמנט הישראלי. בכך הגיע לשיאו מסע ההבלגה של ארמלי, נוכח גילויי הגזענות שהוא התעלם ממנה. דמותו זכתה להכרה נוספת מכיוון בלתי צפוי. מנהלי "מוזיאון השעווה" הישראלי במגדל שלום בתל אביב, הציבו את דמותו בין עשרות הדמויות שהשפיעו על החברה הישראלית. ארמלי זכה לכבוד ל"עמוד" לצדם של יעקב חודורוב, מרדכי שפיגלר שנחשבו לסמלי הכדורגל הישראלי. במקביל עשה גם למען "קהילתו". בקיץ 1987 נקלעה מכבי חיפה למצוקה כספית קשה שאיימה לרסקה לרסיסים. ארמלי, במחווה של רצון טוב, הסכים לוותר על 6000 דולרים מחוזהו כדי לסייע להנהלה. מותו של השוער הנערץ, אבי רן ז"ל, הנחיתה את המועדון על הקרשים, וכל כדורגלני הקבוצה נקלעו להלם. זכורה היטב תמונה בה נראה ארמלי ממוטט בהלוויית השוער, כשהוא נתמך בידי שני אוהדים וממרר בבכי קורע . אחרי משבר ממושך , ארמלי זכה גם בתואר אישי. בעונת 1987/88 הוכתר בפעם הראשונה והיחידה כ"מלך השערים" של ליגת העל ( 25 שערים). שנה מאוחר יותר חגג יחד עם מכבי חיפה את הזכייה השלישית באליפות. יחד עם זאת, לא הצליח להניף ולו פעם אחת את גביע המדינה. בשלושת משחקי הגמר בהם השתתף, חיפה נוצחה בדקות הסיום. מול בית"ר ירושלים (1985) שניצחה 0:1 , מול מכבי תל אביב (1987) בדו-קרב בעיטות מהנקודה הלבנה אחרי 3:3 בתום 120 דקות וכעבור שנתיים שוב בית"ר ירושלים מנעה ממנו לזכות בדאבל, אחרי שהמשחק הסתיים בתיקו 3:3 וגם הפעם הפנדלים הכריעו לחובת קבוצתו. בעונת 1989/90 החליט לשנות אווירה ולסיים את הקריירה בקבוצה אחרת. הפור נפל, איך לא, על דוד שוייצר שאימן את הפועל ירושלים. בחיפה ניסו להניאו מהצעד הזה, הפעם ארמלי כבר לא נכנע. הוא היה שותף, לשם שינוי במאבקי תחתית בסיומם ניצלה קבוצתו החדשה. בחיפה מאוד לא אהבו, בלשון המעטה, את הכרזתו: " העונה שלי בירושלים שווה לאליפויות בחיפה". המשפט הזה נחקק בזיכרון ההנהלה החיפנית. בקיץ 1990 רצה לחזור למכבי חיפה אבל בקבוצה לא התלהבו מהרעיון ודחו אותו באדיבות. בלית ברירה המשיך לשחק בצפרירים חולון, הפועל חיפה ( לה עזר לחזור לליגה הראשונה) ואחר כך חזר לשפרעם ושימש כמאמן-שחקן עד שנות הארבעים המאוחרות שלו. גם כך זאהי ארמלי נכנס לפנתיאון של הכדורגל הישראלי בכלל ומכבי חיפה בפרט. הוא הצליח לכבוש בכל אחת משש העונות ששיחק במכבי חיפה כמויות דו-סיפרתיות: 13 שערים בעונת 83/84 (שיחק רק ב- 20 מחזורים), 15 שערים (84/85), 13 שערים (85/86), 10 שערים (86/87), 25 שערים (87/88), 12 שערים (88/89). מדובר בשיא מועדון. חמש פעמים היה "מלך קבוצתי" חמש פעמים ברציפות.

(יצחק הברמן)