קשר התקפי, מגדולי השחקנים במכבי חיפה שצמחו במחלקת הנוער שלה. הוריו עלו ממרוקו בשנת 1966 והתיישבו בטירת הכרמל, במבואותיה הדרומיים של חיפה. אביו היה בצעירותו שחיין וקופץ למים. למשפחה נולדו 3 בנים ו- 3 בנות (ראובן הוא בן הזקונים) ואחותו, אווה, נמנתה עם נבחרת הסיוף של ישראל. כל שלושת הבנים הצטיינו בכדורגל אבל רק ראובן המשיך לקריירה מקצוענית. בגיל 8 ביוזמת אחיו, רמי, נרשם לבית הספר של מכבי חיפה. לזר שטיינברג היה מאמנו הראשון. בשנים הראשונות לא מיקד תשומת לב ורק בשנה האחרונה, בקבוצת הנערים חל המיפנה. הוא הצעיד את קבוצתו לאליפות המחוז הצפוני וקיבל את גביע השחקן המצטיין. עטר למד בבית ספר דתי בטירת הכרמל ואחר כך עבר לבית ספר מקצועי בקרית-שפרינצק כדי ללמוד נגרות. בכיתה ט` זנח את ספסל הלימודים ועד לגיוסו לצבא שימש כשליח בבנק לאומי במקום מגוריו. הוריו ניסו להחזירו למסלול הלימודים אך הוא טען שכדורגל ולימודים אינם הולכים יחד. כשמלאו לו 15 זומן לקבוצת הנוער של מכבי חיפה על ידי המאמן הותיק, יונתן (ג`וני) הרדי ושוב לא הראה ניצוצות מיוחדים. נקודת ציון חשובה נרשמה ל"חובתו" בגיל 17. המאמן הרדי שראה בו כשרון ענק, שעולה אפילו על בני דורו בשנות החמישים, אשר עלמני, אברהם מנצ`ל ואחרים, שלח אותו הביתה מאחר ולא התאמץ במיוחד. במכבי ייחסו זאת למשבר גיל המעבר. לאחר מספר ימים הוא קרא לו לשיחת מוטיבציה ומכאן למעשה החלה התנופה האדירה שלו. בסבלנות ובהתמדה היקנה לנער המתבגר ערכי מקצוענות. כמו בנערים, רק בשנה האחרונה שלו בנוער הוכתר לשחקן המצטיין של הקבוצה ולשיאו הגיע ב"דרבי" נוער ( אוקטובר 1986) כשמכבי הביסה את הפועל 2:8 כאשר עטר כובש שלושער ומבשל שני שערים נוספים. עטר הועלה לקבוצה הבוגרת בגיל 17 ומיד זומן לנבחרת הנוער שאומנה על ידי גדעון (גיגי) כהן. הוא נאבק עם אלון חזן על עמדת עושה המשחק, עוד בטרם ידע שבהמשך ישתפו פעולה במדי מכבי חיפה. לרוע מזלו, ערב יציאת הנבחרת לניו-זילנד נפצע ונשאר בבית. הפציעה לא מנעה ממאמן העתודה לזמנו, אולם מזלו לא שפר גם הפעם, מאחר וההזמנה הגיעה יום לאחר גיוסו לצה"ל ושוב נבצר ממנו להופיע במדים הלאומיים. עטר הוא אחד מהשחקנים המצטיינים בארץ שלא שיחק בנבחרות הצעירות ואיש לא חשב ש"מחסור" זה יפגע בקריירה הענפה שלו. בעל החולצה הנצחית (10) התגלה כשחקן אותנטי, מזכיר במקרים רבים את השחקנים הנפלאים של דרום-אמריקה. הוא שלט בכדור כמי שנולד עמו, ראיית המשחק שלו הפכה מקור לחיקוי ובעיקר היה אשף בטכניקת המסירות הכפולות ושעשועי הכדור. בנוסף לכך כושר הבעיטה שלו היה נדיר ולא במקרה כבש שערים רבים. אצל המאמן דרור קשטן (86/87) כמעט ולא שיחק בגלל הלחץ הגדול שהופעל על הקבוצה שהשתרכה בתחתית. בעונת 1988/89 , אחרי שהיה מאדריכלי האליפות השלישית של מכבי חיפה לזכותה גם כבש 8 שערים, המאמנים הלאומיים, יצחק שניאור ויעקב גרונדמן הכניסו אותו בהדרגה לנבחרת הלאומית. כמו בכל מסגרת חדשה גם הפעם לא בלט. בגיל 20 ערך שתי הופעות בינארציות מול וולס (3:3) וניו-זילנד (0:1) והשתתף במסע הנבחרת לאוקיאניה. עד לקבוצת הבוגרים עטר לא ידע מה זה לשבת על ספסל המחליפים. תמיד שיחק בהרכב הראשון, ברוב המקרים עם שנתונים מבוגרים ממנו. בעונת 1990/91 ניצב עטר בראש חוליית הקישור, יחד עם איל ברקוביץ, טל בנין, אלון חרזי ואברהם אבוקרט הותיק, שהובילו את מכבי חיפה לתואר הכפול ( "דאבל") בכדורגל הישראלי. שנתיים מאוחר יותר פתח שער של עטר בגמר הגביע (0:1 על מכבי תל אביב) את השער לאירופה בפני מכבי חיפה. גם בנבחרת כוכבו החל לדרוך. הוא היה שותף לשני אירועים ייחודיים בכדורגל הישראלי. ניצחון מכבי חיפה את פארמה האיטלקית על אדמת ארץ המגף (0:1) וניצחון סנסציוני בפריס על נבחרת צרפת 2:3 (1993) כאשר עטר כובש את שער הניצחון המדהים בדקה ה- 90 , שער עליו דיברו באירופה זמן רב. מיד לאחר מכן שוב הקפיץ את מכבי חיפה לדרגה גבוהה. הוא שותף בקבוצה שנטלה תואר אליפות חמישי (השלישי שלו) כאשר היא אינה מפסידה לאורך 39 מחזורים. באותה עונה (93/94) אף זכה עם קבוצתו בגביע הטוטו. ואז הגיע ה"בום" הגדול. מיד עם סיום העונה, עטר ביקש שחרור מקבוצתו. אוהדיו הרבים לא האמינו למשמע אזניהם, בפרט כשהיעד עליו הצביע הכדורגל המתולתל היה הפועל חיפה , לא פחות ולא יותר. מכבי חיפה לא העמידה מכשולים גבוהים בדרכו ונשיא המועדון, יעקב שחר, נקט בעמדה ג`נטלמנית כשאמר : " אסור וקשה ללחוץ על שחקן לשחק בקבוצה ויהיה זה הכוכב הגדול ביותר, רק בגלל החוזה". שחר לא העביר את עטר בחינם. הצדדים הגיעו לבוררות ובסיומה נקבע כי ערכו של ער הוא 735,000 דולרים , הסכום הגבוה ביותר ששולם אי פעם בישראל עבור שחקן כדורגל. ימים אחדים מאוחר יותר "נשבר השיא" עם רכישתו של חיים רביבו מהפועל תל אביב שהובא במקומו של עטר. למרות שעבר ליריבה העירונית, בסתר ליבם קיוו אוהדיו , כי יבוא יום ואלילם ישוב הביתה. עד שזה קרה הספיק עטר להיות הדמות המרכזית במשחקי הדרבי ובאחד מהם כבש את אחד השערים שהוביל את הפועל חיפה לניצחון 1:2, ניצחון שקטע הגמוניה "ירוקה" בת 20 שנה. בהפועל חיפה הפך לכובש שערים סדרתי. בעונה אחת (95/96) כבש 21 שערי ליגה, שיא אישי לעטר ושיא יסוד בהפועל חיפה שמעולם איש משחקניה לא כבש כמות כזאת בליגה הראשונה. באמצע עונת 96/97 "נגמר לו הסוס" בשורות ה"אדומים" ובמהלך העונה הושאל לקבוצת האם שלו. מיד עם סיומה , שב להפועל חיפה ולא מצא בה את מקומו. עטר פנה לעבר בית"ר ירושלים ,קבוצה בה הצהיר כל אחד מאוהדיה כי הוא השחקן האהוד עליהם , מחוץ לחומות העיר. הוא התקבל בקבלת פנים השמורה למלכים אולם גם הפעם בגד בו מזלו והוא נפצע קשה בברכו, דווקא במשחק מול מכבי חיפה. האבחנה היתה קשה מאד עבורו. הוא נאלץ לעבור ניתוח באיטליה ונוטרל לתקופה ארוכה מאד. כששב למגרש, לא רבים הימרו עליו כמי שיצליח להמשיך לשחק. עטר עשה את ה"שיקום" בקבוצת הפועל פתח-תקווה ואך טבעי היה שהוא פוזל לעבר מכבי חיפה. הוא שב לירושלים, לבית"ר, אך הגיע היום ונוצר מצב שאיפשר לו לשוב הביתה. הבית"רים ניסו לשכנעו להישאר, אך עטר לא ויתר ושב בקול תרועה למועדון בו זכה בתארים האמיתיים שלו שהביאו לו את התהילה. צחוק הגורל, את הופעת הבכורה המחודשת אמור היה לעשות מול הירושלמים שמחו על כך וניסו לדבר על לבו של נשיא מכבי חיפה, יעקב שחר. מאז עלה לבוגרים, למעט תקופה קצרה, עטר שמר על צניעות ראויה לשבח, שקל כל מילה ונמנע מלהעביר ביקורת על עמיתים למקצוע. גם בכך היה שונה מאחרים. כששב לחיפה הפך למנהיג, הגם שמקומו נפקד מההרכב הפותח. ישיבתו על הספסל לא היתה רועמת, כפי שציפו, אלא הפכה מאיץ לכדורגלנים במועדון שראו בו דוגמא ומופת לשחקן שמקריב עצמו עבור הקבוצה. כמעט בכל משחק בעונת 2000/2001 עלה כמחליף ונתן את תרומתו הגדולה. הקבוצה עטורת הכוכבים של מכבי חיפה נזקקה לו כשהיה צריך ובסופו של דבר, מכבי חיפה הוכתרה לאלופה בפעם השישית ולעטר היה זה תואר שביעי במועדון ( 4 אליפויות - 2 גביעי מדינה - גביע טוטו). גם את העונה השניה שלו בילה עטר על ספסל המחליפים ונקרא להיכנס דקות ספורות פה ושם, במשחקים מסוימים. במשחק מול מכבי פתח-תקווה (1:1) התכבד בכיבוש שער מדהים, מהסוג אליו הורגלנו בעבר. בסיום העונה, כשהגיע המאמן יצחק שום, הודיעו לו שהחליטו לוותר על שירותיו, למרות שנותר לו חוזה לעונה נוספת, מאחר ולא ראו בעין יפה את ישיבתו על הספסל , עונה שלישית ברציפות. בגיל 33 פלוס עזב את קבוצת נעוריו, כשחקן פעיל, הפעם לצמיתות. האמנם ? אולי הר עם הר לא ייפגשו לעולם אבל עטר חזר הבייתה בגדול. אחרי עשר שנות אימון במכבי הרצליה, בית"ר ירושלים ומכבי נתניה התחולל המפץ הגדול והוא שב למכבי חיפה בדלת הראשית, כמאמן הקבוצה הבוגרת בקיץ 2012. השידוך נמשך תשעה מחזורים בלבד והוא נאלץ לנטוש עקב יכולתה החלשה של קבוצת נעוריו שנדחקה לתחתית הטבלה. את מקומו תפס חברו לשעבר בקבוצה, אריק בנאדו שהוזעק מקבוצת הנוער.