קשר אוקראיני, שחקן השדה הטוב ביותר ששיחק אי פעם בישראל. כשהיה בן 3 הוריו נפרדו וכתוצאה מכך גדל להיות עצמאי. הוא בכלל לא אוקראיני אלא רוסי. נולד בעיר ז`לז`נגורסק והיה שם עד גיל 15. גדל לבדו וקיבל המלצה להצטרף לפנימייה שבחראקוב שבאוקראינה. משם מצא דרכו לקבוצה הייצוגית של העיר הגדולה. בשנת 1989 זכה כשחקן הרכב קבוע בגביע אירופה לנוער עד גיל 18 במדי נבחרת ברית המועצות. הופיע בנבחרת אוקראינה על פי הזמנתה, ובמדינות חבר העמים אפשר לשחק בנבחרת כל רפובליקה, אבל מהרגע בו לובשים את מדי הנבחרת האחרת, הפך לשחקנה. קיבל פנייה מצסק"א מוסקבה. חארקוב הבטיחה לו דירה ולא הצליחה לעמוד בהתחייבות שלה ולכן הייתה צריכה לשחררו. הוא נישא בגיל 18 ולישראל הגיע עם ילד. למכבי חיפה הגיע בגיל 20 מקבוצת מאטליסט חארקוב מהליגה הראשונה באוקראינה. המנג`ר, גיורא שפיגל שהסתובב באירופה במטרה להביא שחקן חיזוק לקבוצה, לא תאר לעצמו עד כמה הבחירה תהיה מדויקת. הוא ראה צעיר בן 20 והתלהב. אחרי משו ומתן קצר נחת סרגיי בארץ יחד עם חברו לקבוצה, רומן פץ. מדיניות מכבי חיפה הייתה לרכוש שחקנים צעירים ואלמונים ולאפשר להם לפרוח ליד כוכבי הקבוצה. ליד עטר, חזן, ברקוביץ, גלאם, אלון חרזי ואחרים השתלב במהירות עצומה. כבר בשבוע המבחנים הראשון הבחינו בכשרונו. באימון הראשון כמעט ושלח את חברו הטוב, פץ, בחזרה לאוקראינה אחרי כניסה "בריאה". כמעט ולא היה שחקן אחד בקבוצה שקנדאורוב לא הסתבך עמו, הכל על רקע מקצועי. במגרש, כמו בחיים, הוא לא הכיר אבא ואמא. בהתחלה חיפש את מקומו וגם הרגיש לחץ כאילו הוא נמצא במבחן ארוך. בהדרגה משחקו הפך יותר בטוח כשתפקידו היה לשבש את משחק היריב. לצד אלה הרבה לבעוט לשער היריב מכל מצב אפשרי ובמספר מקרים כבש שערים מרהיבים. במגרש הוא היה הבחור שכולם אהבו לשנוא. הקבוצות פחדו ממנו, השחקנים עיצבנו אותו והשופטים בחנו אותו תחת זכוכית מגדלת. משחקו היה קשוח מאד ובשל כך ספג כרטיסים צהובים ואדומים למכביר. קנדאורוב לא אהב את הביקורת ואת התדמית של שחקן חם מזג והעדיף להתמודד עם חבריו הזרים. מיעט להעניק ראיונות לתקשורת וטען שדבריו מוצאים מהקשרם וגורמים לו לצרות מיותרות עם חבריו בקבוצה והצוות המקצועי. קנדאורוב הרבה להבקיע שערים (52 בליגה ובגביע), כמות ששום זר לא כבש בארץ. הוא התמחה בבעיטות מהנקודה הלבנה. שיחק כקשר תוקף אולם אחד ממשחקיו הטובים ביותר היה כאשר תופקד כמגן שמאלי, מול מכבי תל אביב. הוא היה סמל ומופת להקרבה עבור מועדונו, למרות שיריביו חששו ממנו. אחד מרגעי המשבר שלו היה כאשר חבריו לחוליית הקישור, איל ברקוביץ וחיים רביבו נמכרו בעת ובעונה אחת לקבוצות באנגליה וספרד. גם הוא שאף ללכת בעקבותיהם. לפתע שינה עורו ושוב לא היה זה קנדאורוב העצבני, אלא שחקן רגוע שפיתח תכונות של מנהיג במרכז המגרש. גם לפני כן היה חביבם של אנשי המועדון, בגלל האכפתיות שהפגין, על אחת כמה וכמה כעת, כשנותר שריד אחרון לקבוצה המפוארת של 1994 . יכולתו הגבוהה לא נעלמה מעיני קבוצות זרות ובשנת 1998 במהלך העונה, נמכר לקבוצת בנפיקה ליסבון, קבוצת הייצוג מספר 1 של פורטוגל.

(יצחק הברמן)