שוער בינלאומי, יוצא מחלקת הנוער. בהיותו בן 9 הגיע לאימון אצל מאמן קבוצת הילדים, לזר שטיינברג. לאחר מספר אימונים קראו לאביו, בנימין, שוער עבר במכבי חיפה של שנות ה- 50 ואמרו לו: "חלוצים יש הרבה, שוערים אין בכלל. יש לילד שתי ידיים ארוכות וגמישות בלתי רגילה". ניר הגיע הביתה, שמע לעצת אביו לוותר על חלומו לשחק כחלוץ והחליט להתייצב בין הקורות. כשרונו בלט מיד לעין. אט אט החל לטפס ולתפוס מקומו בנבחרות הלאומיות הצעירות כאשר בנבחרת הנוער ובנבחרת האולימפית הגיע לרמה גבוהה ולא פעם עמד כחומה בצורה מול התקפות חזקות שלא הצליחו להכניעו. אומץ לבו והזינוקים לרגלי היריב, נוסח שנות ה-,50 עלו לו יותר מפעם אחת בפציעות אולם ניר לא נרתע. דוידוביץ נקלע למצב ששוערים מנסים להתחמק ממנו. כדי לפלס דרכו להרכב הראשון היה עליו ל"סלק" מדרכו שני שוערים לאומיים בעלי נסיון רב. הראשון היה רפי כהן שהגיע מהפועל פתח-תקווה והיה שותף לעונה פנטסטית של מכבי חיפה בעונת 1993/1994. כעבור שנה הועלה דוידוביץ לשמש כשוער משנה לכהן והאחרון חש היטב בנשיפתו של השוער הצעיר העולה. בשלב מסויים, כאשר השניים הבינו שהאחד חוסם את דרכו של השני, יזמו פגישה נדירה בה ליבנו את נושא השוער מספר 1. דוידוביץ היה זה שהציע לעזוב את מכבי חיפה ולעבור לקבוצה אחרת, לפחות לשנה, אולם רפי כהן, ספורטאי למופת, יעץ לו לא לוותר ולהישאר כי הוא מתכוון לעבור לקבוצה אחרת, הפועל חיפה. דוידוביץ חשב שהגיע אל המנוחה והנחלה ואז "הצניחו" לו שוער בינלאומי נוסף, בוני גינצבורג. בין השניים לא שררו "יחסי אהבה" בלשון המעטה, מאחר וניר חשב שהוא מספיק טוב כדי לשמש שוער ראשון. במקרה אחד אף פרץ בבכי כששמע שאינו משמש שוער ראשון ובמקביל, גינצבורג לא ריחם והקניט אותו בכל הזדמנות. התחרות לא שברה את דוידוביץ שהוכיח כי לגינצבורג יש מה ללמוד ממנו, למרות נסיונו הרב. הוא תפס את מקומו ומאז לא עזב את השער אלא רק במקרים בהם נפצע. ב-18 בפברואר 1998 ערך דוידוביץ את הופעת הבכורה שלו במדי נבחרת ישראל הבוגרת והפגין יכולת טובה במשחק בו הביסה ישראל את טורקיה 0:4. מאז היה שותף במספר מפגני שיא כמו ההופעה בגמר הגביע במאי 98 כשמכבי חיפה גברה על הפועל ירושלים ,0:2 ההופעה הבלתי נשכחת בפריס, במסגרת גביע אירופה למחזיקות גביע (1:1) מול פריס סאן- ז`רמן, כשהצרפתים `שכבו` על שער חיפה ולמעט בעיטת 11 מ` בסיום, לא הצליחו להכניעו. מכת פציעות קשות נפלה על דוידוביץ. קודם היתה זו המפשעה שבגדה בו והוא נאלץ לעלות לשחק באמצעות משככי כאבים עד שהוכרע ועבר ניתוח. כשנדמה היה ש"תור הזהב" יגיע, נסעה מכבי חיפה לטורניר יוקרתי ביוון, ניר זינק לכדור, נפגע בכתפו ואחרי זמן קצר התברר שתנועותיו מוגבלות וגורמות לו לכאבים עזים. למרות זאת המשיך להתייצה בשער מכבי חיפה עד שהתברר בבדיקה באנגליה כי מצב כתפו חמור ויש לנתחה לאלתר. את מקומו תפס אבי פרץ וניר שנותח והושבת חזר לאימונים לקראת פתיחת עונת 2000/2001 . עונת 2000/2001 נחשבת לעונה המוצלחת ביותר של דוידוביץ, מאז נכנס לשערה של מכבי חיפה. הוא היה שותף פעיל לזכייתה באליפות המדינה שהייתה עבורו האליפות הראשונה. מספר השערים שספג (28) היה הקטן ביותר בליגה. ואז התרחשה הטרגדיה הבאה שלו. דוידוביץ המשיך למשחקי הנבחרת במסגרת קדם-עולמית וניצב מול נבחרת ספרד. הוא הפגין יכולת נדירה ומנע מהספרדים לכבוש את שער ישראל. בדקה ה- 44 יצא דוידוביץ, הרחק משערו, לכדור הפקר מול חלוץ ספרדי, ניסה להרחיק כדור ולפתע אחז ברגלו ונפל. הסתבר שהמהלך גרם לו לפציעה קשה ביותר, קרע ברצועות הצולבות בברכו ודוידוביץ שוב מצא עצמו על שולחן הניתוחים, הפעם באיטליה. פציעת דוידוביץ שהשביתה אותו לחודשים ארוכים, אילצה את מכבי חיפה למצוא שוער במהירות שוער ברמה גבוהה והפור נפל על דודו אוואט, שוער הפועל חיפה, מחליפו של דוידוביץ בנבחרת ו? גם בקבוצת הנוער של מכבי חיפה, שש שנים קודם לכן. אחרי הניתוח הקשה שעבר בברכו, קיבל שתי הזדמנויות לשחק בליגה בעונת 2001/2002 והוכיח כי שב לכושרו מלפני הפציעה. הוכחה לכך ניתן היה לקבל במשחק הראשון מול בלשינה בויידרוסק, אלופת בלארוס בסיבוב השני בגביע האלופות. דוידוביץ גילה יכולת מעולה והציל לפחות שלושה שערים בטוחים. כשנדמה היה שהנה הגיע תור הזהב שלו מחדש קרה ה"בום" הגדול. באימון שגרתי לפני היציאה למשחק הגומלין בבלארוס נחת על רגלו, אותה רגל שהברך עברה ניתוח. השוער הבין מיד שמשהו נורא קרה, הצוות הרפואי התפלל שהוא טועה והכשיר אותו למשחק החשוב. ניר שיחק עם שיניים קפוצות, חיפה עברה לשלב הבא אך בסופו של דבר, כשהקבוצה שבה ארצה עבר השוער המוסכל בדיקה מקיפה שתוצאתה קטלנית: שוב הרצועה הצולבת נפגעה ועל השוער לעבור את כל מסלול השיקום מחדש, כולל ניתוח נוסף. מכבי חיפה נקלעה למצוקה גדולה. היא נותרה ללא שוער מנוסה וראשיה עשו מאמץ אדיר להחתים שוער ברמתו של דוידוביץ. הפור נפל פעם נוספת על דודו אוואט שאמור היה לשחק בהפועל חיפה, בליגה הלאומית (השניה) , ליגה שמעולם לא הופיע בה. השוער המתוסכל עשה בפעם השניה את כל דרך ההחלמה מחדש. ניתוח באיטליה, שיקום איטי והחלמה מלאה שהביאה אותו אל סף שערה של קבוצת האם. חודש לפני סיום העונה, כאשר ביצועיו של השוער הראשון, דודו אוואט, לא הרשימו והוא המשיך לספוג שערים רבים, הוחזר דוידוביץ לשער מכבי חיפה. מיד עם התייצבותו שב הביטחון לחבריו והתוצאות היו בהתאם. חיפה ניצחה בכל ארבעת המשחקים ( באחד זכתה בגביע הטוטו) תוך שהיא כובשת 17 שערים וסופגת רק 2 ( שער אחד מול כפ"ס ואשדוד). הניתוח, תרתי משמע, הצליח אבל ה"חולה מת" , והכוונה לאובדן האליפות של מכבי חיפה בגלל הפרש שערים נחות ממכבי תל אביב.

עד לסיום העשור הספיק דוידוביץ לחוות פציעות כואבות מאוד אך לצידן הספיק להיות שוער של קבוצה שזכתה בארבע אליפויות נוספות (2009,2006,2005,2004) וחשוב לא פחות, ניצב בין הקורות כאשר חיפה הגיעה לשמינית גמר גביע אופ"א (אחרי שלב בתים ושלב ביניים) ולליגת האלופות. זה היה חלומו הגדול והוא הגשימו. השוער הבינלאומי, יחד עם חבריו לקבוצה, עברו חוויה טראומטית כאשר היו מרחק דקה (!) מהופעה נוספת בליגת האלופות, אולם שער מבעיטה חופשית אותו כבשה רוזנבורג הנורבגית מנעה זאת. עוד אחד מרגעי השיא שלו היה במשחק גביע אופ"א מול ולנסיה הספרדית בביתה. השוער החיפני הפגין יכולת מדהימה, היה הגורם העיקרי לתוצאת התיקו (0:0) וזכה לכינוי "התמנון" . זכה בתקשורת לציון 10. ניר שהפך לותיק שוערי הליגה הוכתר בעונת 2003/04 ל"כדורגלן העונה" ושוער העונה, תופעה לא שכיחה מאחר ובדרך כלל שוערים אינם זוכים להכרה מקיר לקיר. לקשרים וחלוצים נוהגים לפרגן יותר. בכך לא הסתיימו שיאיו של דוידוביץ שהודיע ב-2010 על פרישתו מהנבחרת עקב פציעותיו התכופות. בעונת 2009/2010 עבר שוב "טראומה ספורטיבית" שעה שחיפה הפסידה אליפות נוספת בהפרש שערים, הפעם להפועל תל-אביב שצברה פחות נקודות אך נהנתה משיטת קיזוז הזויה עליה הוחלט בהתאחדות לכדורגל. עונת 2012-13 הייתה לא פשוטה עבור השוער שנפצע עפ פתיחתה ולא הצליח להשתקם ולחזור במהלך כל העונה. בסיומה של אותה עונה החליט "התמנון" לפרוש ממשחק פעיל וזכה לכבוד של מלכים. במשחק הליגה האחרון, עלה דוידוביץ' בהרכב במדים ירוקים לחלוטין וזכה למשחק פרידה לנגד אצטדיון מלא. הדיבידנד האישי של דוידוביץ: ספיגת 16 שערי חובה בלבד ב-35 משחקי ליגה, ממוצע ספיגה הכי נמוך מאז קום המדינה.