דור שני למשפחת כדורגלנים במכבי חיפה. אביו, אוטו, שימש שנים רבות מאמן במועדון, אחרי שסיים את הקריירה כשחקן, אולם בנו נאלץ לפלס לעצמו את הדרך לבד. נולד ב-1942 והחל לשחק בבית הספר לכדורגל "קבלת שבת" ב-.1948 כשהגיע לנוער שלחו אותו כשחקן חיזוק למכבי חדרה בליגה השניה, יחד עם יצחק (פיצל`ה) צבי. נחשב לכדורגלן כשרוני מאד, טכני, וכאמור אפילו אביו נמנע מלהתערב. יחד עם זאת צד את עינו של מגלה הכשרונות של הנבחרת, יוסף מרימוביץ, שהמליץ למאמן הנבחרת הלאומית, ההונגרי גיולה מאנדי לזמן את שמעון ששיחק במדי מכבי חדרה. בגיל 17.5 עמד לעלות על המטוס עם נבחרת ישראל שנסעה להודו (1958), אולם בגלל שיטת החלוקה בין מרכזי הספורט (פיפטי- פיפטי) הועדף על פניו, שמואל לוי ממכבי יפו. מתורגמנו של מאנדי, אדמונד שמילוביץ, שלימים הפך למאמן מכבי חיפה בשנות ה-,70 המליץ בפני ה"בוס" ששמעון לא יסע כי הוא צעיר מדי ותהיינה לו מספיק הזדמנויות לנסוע עם הנבחרת. בפועל זה לא קרה. לא רק המלצתו של שמילוביץ היתה בעוכריו. עצם היותו חיפני, עיר שתמיד קופחה בנבחרות הייצוג בעשרים השנים שלאחר קום המדינה, השפיעה על ההחלטה להשאיר את שלפנברג ג`וניור בבית. שלפנברג שב למכבי חיפה, אחרי שמאמנה הסקוטי, אלכס פורבס חזה במשחקו. הוא התעניין בשחקן הבלונדי וכששמע שהוא שייך למכבי חיפה, הורה למנהלים להחזירו. זה קרה במהלך אחד ממשחקי האימון. שמעון שיחק בראשונה ולשניה כבר לא הורשה לחזור. במכבי חיפה הוצב בליגת המילואים וכבר בשבוע הראשון כבש צמד לרשת בני-יהודה ופורבס העלה אותו להרכב ממנו לא יצא. כשחקן לא הספיק להופיע הרבה בגלל סדרת פציעות חמורות כמו קרע ברצועות ובמניסקוס שאילצו אותו כבר בגיל 26 לעבור לשדה האימון. ההחמצה הגדולה ביותר שלו כשחקן, שייכת לגמר גביע 1962. אביו החליף את המאמן הסקוטי שפוטר ושמעון, לא יכול היה לשחק, כי התקנון באותם ימים לא אפשר לשחקנים שהופיעו בקבוצה אחת במסגרת הגביע לשחק באותה עונה בקבוצה אחרת. כמאמן עשה צעדים ראשונים בהפועל תל-חנן ובית"ר קרית טבעון, את קבוצת הכדורגל מכבי הר-הכרמל ואפילו את קבוצת הכדורסל בנשר. תוך כדי עבודתו כקצין ספורט בחיל הים החל לאמן במחלקת הנוער את קבוצת הילדים בה כיכבו ירון פרסלני ואברהם אבוקרט שזכו באליפות. מדי פעם שלחו לעברו מסרים שיעבור לאמן את קבוצת הבוגרים. אחרי חמש שנים בין הצעירים, שנהר הוזעק ב-1976 לסייע למכבי חיפה שנאבקה על מקומה בלאומית, אחרי שג`וני הרדי נאלץ לפרוש. משנתו הסדורה התבססה על שילוב צעירים. הוא לא היסס להעלות להרכב את עודד בלוש, שמשון לוי ואחרים ו"הציל" את ברוך ממן מהעברה לקבוצה אחרת. מכבי חיפה הצליחה לשרוד לעונה נוספת. בעונת האימון השניה שלו התברר שהמערכת התקשתה לעמוד בלחצים. מכבי חיפה נקלעה שוב לקרבות תחתית אלא שהפעם להנהלה לא היתה הסבלנות הנדרשת. התקבלה החלטה להצמיד לשנהר יועץ מקצועי, החלטה שהתנגד לה נחרצות. מה שההנהלה לא ידעה באותם ימים כשהציעה לו את אליעזר שפיגל (אביו של גיורא) ששימש אז כיו"ר איגוד המאמנים, ששנהר הבין שמבשלים לו דייסה. כששאל לשם מה הוא זקוק ליועץ נאמר לו ש"ארבע עיניים רואות טוב יותר". לפני שכדור השלג יתחיל להתגלגל, הזמין שנהר את שפיגל לארוחת צהריים ושאלו אם הוא מסוגל להבטיח שמכבי חיפה תנצח בשבת ותזכה במלוא הנקודות. גם השאלה מה הוא מסוגל לייעץ לו, נותרה באויר ושפיגל הבין שאין לו מה לחדש והתקפל. באותה שעה ידע שנהר שמנסים למנות לצדו את אלי פוקס, מאמן עבר במכבי חיפה. בתו של אלי פוקס גרה בשכנות לאחותו של שנהר והיא סיפרה לה שיום לפני כן ביקרו חברי הנהלה חיפנים במעונו של אביה, והציעו לו את תפקיד היועץ. שנהר (עברת את שמו בשנות ה-70) לא הסכים למנוי יועץ והדרכים בינו לקבוצת האם נפרדו, כאשר היועץ אלי פוקס לא עזר ומכבי חיפה נשרה לליגה הארצית ב-1977. עם פרידתו מחיפה הפך למאמן מבוקש ברחבי הארץ ולזכותו רשומות שתי זכיות בגביע המדינה כשהדריך את מכבי תל- אביב (גברה בפנדלים על מכבי חיפה ב-1987) ובית"ר ירושלים. גם כשאימן במכבי תל- אביב ירדו לחייו וטענו ש"דם ירוק" זורם בעורקיו. עם פרישתו מונה לרכז בית הספר למאמנים במכון וינגייט ובמקביל אימן בקבוצות כמו שמשון תל-אביב והפועל באר שבע.