את הדרך הארוכה החל ה "בוס" בהגנה של מכבי חיפה דווקא בהפועל חיפה. כבר באימונים הראשונים הבחין ביחס הקריר כלפיו והחליט ל "עבור את הכביש" ולנסות ללכת בדרכם של רבים שמצאו את המלוכה במקום אחר. בתוך שלש שנים וחצי הספיק לעבור את כל שלבי ההתקדמות הרגילים, אך לא ככולם, כבר בגיל 15 וחצי נכלל בסגל הקבוצה הבוגרת. המתקופה שקדמה לבוגרים זוכרים רק שמאמנו בקבוצת הילדים, יעקב (ינקו) לייבו, שהבחין בכשרונו, הציבו בעמדת רץ, תפקיד אותו לא מילא מעולם בקבוצת הבוגרים. נחיתתו היתה בדיוק לאחר הזכיה ההיסטורית בגביע המדינה ב -1962 . האופוריה היתה בשיאה וצעירים נאלצו לעבור את "מסלול הטירונות" כולל גישה חשדנית מצד ההנהלה שלא איפשרה לפנות ישירות אליה אלא דרך האחראי, מנהל או עסקן. עם פרישת הותיקים השתנתה גם האוירה בקבוצה שהתבססה על כוחות צעירים. כדוגמא נהג תמיד שווגר לציין כי בצעירותו לא העז להיכנס למקלחות לפני ששחקן ותיק סיים להתקלח ובתקופה שלאחר מכן נפרצו המחסומים. גם בנבחרת הנוער עימה זכה בגביע אסיה (1965 ) היה שווגר מעמודי התווך. באותה שנה, בקבוצתו הופתע לראות כיצד התגייסה ההנהלה מבחינה כלכלית כדי שמכבי חיפה תשוב במהרה לליגה הלאומית. שווגר שחלוצים יריבים ספק התלוצצו אם כדאי לנסות לגבור עליו ישירות או לעקוף אותו, נודע כבעל משחק ראש מעולה ותיזמון בלתי רגיל. משחקו הגברי הכשילו לא פעם עם שופטים. בשני מקרים אף מצא את עצמו מחוץ למגרש. עד כמה שהעובדה הבאה מדהימה היא גם אכזרית כשמדובר בשחקן-על כשווגר. אין בקורות החיים שלו הישג ישראלי של ממש. מעולם לא זכה באליפות או גביע למרות שהופיע בשני משחקי גמר. במשחק הגמר השני ב- 1971 מול הכח רמת גן נפצע מעל עינו השמאלית ונאלצו ל "תפור" לו עשרה תפרים , מה שאילצו להיעדר ממקום עבודתו ימים רבים. למרות הכל הגשים חלום שרק כדורגלנים ישראלים ספורים זכו להגשים : הופעה באליפות העולם (1970) ובאולימפיאדה (1976 ). ישראל הקטנה שיחקה נגד איטליה הגדולה שהגיעה מאוחר יותר למשחק הגמר מול ברזיל. שווגר, כמגן ימני, הופקד לשמור על גדול החלוצים האיטלקים, ריבה, שלא זז סנטימטר בלי הצל החיפני. כל הפרשנים שיבחו את משחקו של שווגר ורק ריבה לא התלהב. עד כדי כך ששלח אגרוף לפניו של שווגר ובסיום המשחק סירב בעקשנות להחליף את חולצת ה"סקוואדרה אזורה". שווגר הופיע במדי נבחרת ישראל ב- 35 משחקים. שניים מהם ייחרטו בזכרונו. ב- 1972 יצאה ישראל למשחק בסיאול, דרום קוריאה, ונצחון בו עשוי היה להקפיצה למשחקי הגביע העולמי שעמדו להיערך במערב- גרמניה. מאמן הנבחרת, אדמונד שמילוביץ, זכר כנראה ששווגר שומר היטב והטיל עליו משימה קשה. היה עליו לשתק את החלוץ המרכזי של הנבחרת המקומית, צ`ה בום- קון שגובהו 1.92 מ`, בשעה שהישראלי נמוך ממנו ב- 18 סנטימטרים. החלוץ האימתני נתקל בשומר הישראלי הקשוח וזה לא ויתר גם אחרי שנפצע. שניהם התרוממו לכדור גובה והחלוץ נגח בצד המצח. דם רב ניגר מראשו בגלל פגיעה באחד העורקים. תחבושת ענקית נכרכה סביב ראשו ושווגר לקח החלטה וסירב להתפנות. כך שיחק עד סוף המשחק ועם שריקת הסיום נלקח לבית חולים בסיאול, שם הורקו לו זריקות ונתפרו לו חמישה תפרים. שווגר לא סבל מכאבי הראש כמו מהעובדה שישראל ספגה שער בהארכה מרגלי אותו ענק מקומי. בסיום המשחק הסתער שווגר השופט מאחר וטען שקודם להבקעה נעברה עליו עבירה. בדרך לחדר ההלבשה פרץ בבכי מר. " אמנם, זה נשמע מגוחך שבחור בן 27 ואב לשלש בנות יבכה כמו ילד קטן , אבל לאחר שידעתי מה אנו, כולל אני, מפסידים מלבד ההפסד במשחק, לא יכולתי להתאפק. זה לא היה בכי ילדותי, אלא בכי של מנוצחים, בכי גברי". שווגר לא שכח את אחד הנצחונות המפוארים בתולדות מכבי חיפה על אחת הקבוצות הטובות באירופה באותן שנים, סלביה פראג הצ`כית 2 :0 ( 1967 ). הצ`כים נדהמו ולא הבינו כיצד הפסידו. הם ביקשו מיד משחק גומלין שלא נערך והרחיקו לכת עד כדי כך שביקשו להזמין את חיפה לצ`כיה. שווגר, כראש קבוצה, נקלע לעימותים ישירים עם הנהלות הקבוצה ופעמיים היה מעורב ישירות בפיטורי מאמנים. "בתקופתו של אדמונד שמילוביץ (1969) שיחקה הקבוצה מצוין ודורגה במקום השלישי.בעונת האימון השניה שלו, ארע משבר גדול ושחקנים אחדים התארגנו כדי שהמאמן יסולק. התייעצתי עם המאמן עצמו והוא שאלני מה בדעתי לעשות. עניתי לו שאם אתייצב לימינו, לא ישחקו 5 - 6 שחקנים ואז הירידה לליגה א` בטוחה. מצד שני ידע שאם אצטרף לשחקנים - יפוטר. המאמן התנהג באומץ ראוי לשבח ואמר לי : תעשה מה שטוב למכבי חיפה. הצטרפתי לשחקנים והמאמן המפוטר איחל לי הצלחה בעתיד". שתי פרשות כואבות ליוו את שווגר בסיום דרכו במכבי חיפה. בשלהי עונת 73/74, באחד האימונים , באו צעירי הקבוצה למאמן אברהם מנצ`ל וביקשו לדבר עימו שלא בנוכחות הכדורגלנים הותיקים. אלה נשלחו להתאמן. על ההמשך מספר שווגר: "מאוחר יותר נודע לי שמנצ`ל הסית את הצעירים נגדנו ואמר להם כי הותיקים גמרו את הסוס ויותר לא ישחקו אצלו. עמדנו ערב משחקי המבחן להישארות בליגה הלאומית ובפנינו ניצבה שאלה קשה שבמרכזה עיתוי ההצהרה של מנצ`ל. במחשבה שניה נראו לי דבריו כפגיעה קשה בי ובחברי ולא יכולתי לעבור על כך לסדר היום. מנצ`ל נחשב כידידי הטוב ולא האמנתי שדווקא הוא יעולל לי כדבר הזה. הצטרפתי למרד השחקנים שבסופו נאלץ מנצ`ל ללכת הביתה". גם פרישתו הסופית לוותה בעגמת נפש. במסיבת סיום העונה דמעות חנקו את גרונו כשדיבר בשם השחקנים. חבריו לקבוצה התארגנו ורכשו עבורו לאות הערכה גביע ענק למזכרת. אחרי 18 שנות פעילות רצופה פרש גדול בלמי מכבי חיפה בכל הזמנים.